השיח הזה נשמע מוכר. בעבודה, במילואים ובכל מקום בו עשויה להתפתח שיחה בין אנשים שונים אנו פוגשים את הויכוח בין המאמין, המחוייב לתורה ומצוותיה ובין המוגדר, בעיני עצמו לפחות, כאינו מאמין. הרוח העולה מן הדברים היא: אמונה היא ענין של בחירה אישית. האדם בוחר לו את אמונותיו, להאמין או לחדול.

ברם, לא כך רואה את עצמה אמונתנו. ודבר זה באש קדשו של הרבי מפיאסצ'נא זצ"ל הי"ד חזינו: "ואפשר כי נודע הא דאיתא בזהר על הפסוק "נודע בשערים בעלה" דא קודשא בריך הוא דאיהו אתידע ואיתדבק לפום מה דמשער בליביה - היינו שאמונת כל איש ישראל, יראתו ואהבתו לה', מיני התגלויות הן שהוא יתברך מתגלה אליו, ואפילו את יראתו, רק יראת העונש ואהבתו - אהבה כדי לקבל פרס, גם כן מין התגלות אלוקית היא... מכל שכן במי שעבודתו יראתו ואהבתו בלתי לה' לבדו" (פ' בא שנת תש"ב).

אם כן אמונה, כל אמונה היא התגלות! מלמעלה למטה. לא נטייה אישית, העדפה, בחירה, חוש טעם מוסרי או רוחני. האדם מאמין מפני שזכה לנוכחות של אור אלוקים בליבו. ומבלי להיכנס לשאלה למה זכה הוא ולא חיברו, אתה ולא אמש, שמא בגלל השתדלותו והתאמצותו, העיונית או המוסרית, שמא בגלל זכות אבות, או תפילתם בעדו, או סדרים נעלמים של הופעת נשמות - נפלאים הדברים מהשגתנו. אך זאת הראינו לדעת: אמנם מדרגות אינספור לאמונה, מן הנמוכה ואפילו הטרחנית, עד לגבוהה והזכה, אולם כל אלו מדרגות של התגלות אלוקים, זו למעלה מזו, עד למדרגות עליונות של רוח הקודש והשגה בהירה.

ובעמדך בתפילה, וזכית ולא לרגע קטון של הארה, של בקשה אמיתית, של קרבת אלוקים, של וודאות בטוב ה', המדריכך, המוליכך בנפתולי החיים, השומר רגליך מלכד במהמורותיהם, דע, בן אדם, קול אלוקים חיים הוא הקורא לך.

אשריך, מאושר אתה כי זכית לגילוי אמונה. חקוק את הרגעים בליבך כי רגעי קודש הם, ונוצרם בליבך לימים אחרים, בהם לא תזכה להתגלות, הוודאות וקרבת האלוקים לא יאירו לך, או-אז תזדקק לזכר הרגעים הללו. אז תתאמץ להחיות זכרם, להאחז בהם ולפזר באורם המחמם את ערפילי הקור והספק, לשאוב מהם עוז ותעצומות לייחל לאל חי להאירנו באור פניו שנית.

"ברוך אלוקים אשר לא הסיר תפילתי וחפצו מאיתי"