שלושה כלים שבתוך ההיכל מתוארים בפרשתינו- הארון, השולחן והמנורה. מזבח הזהב (הקטורת) יתואר רק בסוף הפרשה הבאה, ועל כך עמדו המפרשים. בפרשה שלנו אנחנו פוגשים את הארון, ולאחריו- השולחן והמנורה.
הארון נמצא בקודש הקודשים, משם יוצא דבר ד'- "ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". זהו המקום שאין לכלי ההשגה שלנו מגע ישיר איתו, הוא נסתר, אי אפשר להיכנס אליו, אי אפשר לראותו ולהשיגו. זהו הקשר הנשמתי שקודם לכל הבנה והסברה, שורשה של תורה, ישראל ואורייתא חד.
מהמקור הזה מתגלים חיי עם- ישראל, כשהם מתייחדים בשתי תחומים מרכזיים- השולחן והמנורה. שולחן בצפון- הרוצה להעשיר יצפין, ומנורה בדרום- הרוצה להחכים ידרים.
השולחן- הצלחת החיים, שגשוגם, ברכה כלכלית. אנחנו מצווים לשמור על התמדת הקשר בין החיים למקורם: "ונתת על השולחן לחם פנים תמיד" והדרישה היא מקסימלית, עד כדי כך שהחלפת החלות היתה נעשית ב"מבצע" מיוחד. שני כהנים מוציאים את החלות הישנות, ובעת ובעונה אחת שני כהנים אחרים מכניסים את החדשות, כדי לקיים "לפני תמיד" (כך לדעת תנא קמא במשנה במסכת מנחות, שהלכה כמותו). החלות בטבען מתייבשות ומתקלקלות.
לחיי העשיה יש חסרון, הם עוסקים בכוחות החומריים, המוגבלים והמצומצמים. החוקיות של כליון החומר, הזמניות שלו, החולשה שבו- עלולים לחלחל לתוך מפעל החיים של עם ישראל. כל עיסוק מעשי, חומרי, עלול "להשחק" ולהתרחק ממקורו, מעומק חייו, מהחזון שמוביל אותו. יש צורך בקשר מתמיד, מתחדש. "לפני תמיד". העשיה החומרית מביאה את ה"תוצרת" שלה להיות לפני ד', היא לא מתנתקת ולא מתרחקת מהחזון.
ומהצד השני- המנורה, החכמה, הארת התורה בכל נתיבותיה, מהכלליים עד לפרטיים. התורה מלאה חידושים וגוונים, כפתורים ופרחים. כשהיה ר' טרפון שומע דבר תורה נפלא, היא אומר "כפתור ופרח" (במדרש, הובא ב"העמק דבר" לנצי"ב). החיים הרחבים שהתפתחו ב"שולחן", צריכים לקבל דעה גדולה ב"מנורה". המנורה קיימת תמיד, היא איננה מתחלפת כמו החלות. חכמת התורה היא נצחית, קבועה ושלימה- "מקשה תיעשה המנורה". כל התורה כולה מקשה אחת, חכמה כוללת אחת, לא משתנה ולא נגמרת. אך עם זאת, היא מלאה בחיוניות, ומוציאה כל הזמן מבטים חדשים והדרכות חדשות, גביעים כפתורים ופרחים, שכולם- "ממנה יהיו".
שני התחומים הללו הם שתי מקצועות בחיים. כל אחד דורש כישורים משלו, תכונות נפש משלו, דגשים משלו. עם ישראל נדרש להעמיד את שתי העולמות הללו בצורה תואמת- "ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת, ואת המנורה נוכח השולחן". בגמרא במסכת יומא (ל"ג)
נאמר, שמזבח הזהב, שהיה עומד באמצע, בין המנורה לשולחן, היה מרוחק אמה אחת לכיוון הכניסה של ההיכל, ולא עמד בשורה אחת עם המנורה והשולחן. הסיבה לכך היא- "כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השולחן- בעינן דחזו אהדדי". יש צורך שהמנורה והשולחן יראו זה את זה. עולם העשיה ועולם הרוח צריכים להיות קשורים ועומדים זה מול זה. ה"שולחן" לעולם יפנה לקבל את הדרכתו מן ה"מנורה", וזו תמיד תדאג להיענות ולהקשיב לכל תביעות החיים העולות מן ה"שולחן".
מתוך סוד הקשר הגנוז בקודש הקודשים, של ישראל ואורייתא, אחדות עמוקה ואמיתית שלנו ושל התורה, לא כשני דברים אלא כמציאות אחת- מתוך אמת זו מתגלים החיים בשני חלקיהם: "החיים" וה"תורה", ואנו מצווים להעמידם זה נוכח זה, ולגלות מהלך אמיתי ועמוק של שלימות ההתאמה, ועם כי לפעמים הדרך לגילוי האחדות ארוכה- הסוד הנסתר בעינו עומד, ויודעים אנו שתורתנו- "תורת חיים".