חשוב לו לעמלק לבוא ולהיות הראשון להילחם בישראל, ממרחקים ובלא שום סיבה פוליטית, כלכלית או ביטחונית הנראית לעין. משמע, המאבק הוא רוחני, והוא נוגע לרעיון היותר עמוק ומהותי אותו באים ישראל להודיע בעצם הווייתם בעולם. זו גם הסיבה מדוע מבחינת עמלק, האוויר העולמי לא יהיה טהור עד שאחרון היהודים יפסיק לנשום אותו, כי כאן הקרב הוא על הכול.
"זכור… לא תשכח". על מה נטוש הקרב? הווי אומר על הזיכרון כנגד השכחה.
ככול שמתגברים החיים בקדושה, קדושה אמתית ופנימית, להוציא מדמיונות של קדושה, מלובשים בריגושים פיזיים או חווייתיים, ולהוציא מלבוש כזה או אחר של מישהו הסבור חלילה שרק כך נראית קדושה, החיים יקבלו טעם וגוון עז יותר של אחדות. אחדות בין כל המחשבות, כל הרעיונות והכוחות שבאדם, להיותם יוצאים ממקור אחד, ושבים איליו. כל המחשבות וכל המוטיבציות רתומות לרעיון אחד, שלמרות השוני הרב ביניהם, הם לא במצב של קרב אחד עם השני, אינם צוררים זה את זה ומביאים למצב של שכחה ושל אי נתינת מקום, אלא להיפך, בגלל השוני שביניהם הם מפרים זה את זה, מאמצים האחד את השני, מתדבקים זה בזה מחמת מקורם האחד, ומחמת שאיפתם להתבטל כלפי מקורם ולהיות כולם אחוזים בהופעתו, והזיכרון מתרבה.
מחיית עמלק היא לא מצווה רק לאותם ימים בהם הייתה הוויה של לאום שכזה, שצרר את ישראל פיזית ורוחנית כאחד, אלא היא המלחמה על הזיכרון למול השכחה. על עצם נטיית אחדות הכול והיותו מבטא את החיות אלוקית שממנה הוא חוצב, במגמה לחבר שמיים וארץ, או חלילה לראות את הכול כפרטים פרטים, סותרים ומלאי שנאה זה לזה, בין אם היא גם נראית ובין אם היא מתחפשת לאהבה מבחוץ ושנאה תהומית מבפנים, וממילא שלילת כל מגמתיות בחיים, ופירוד נצחי ועקרוני שבחיים.
זו עבודתנו. לקרוא בשם מגמת הזכירה, בבחינת "ובזכירה סוד הגאולה", וממילא לבער את מגמת השכחה.
שבת שלום ופורים שמח,
מתוך מחיית מגמת השכחה,
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
[1] דברינו מתייחסים לדברי הרב בשמונה קבצים, קובץ א' פיסקה תשי"ח.