ההלכה היא, "שאין קידוש אלא במקום אלא במקום סעודה" (גמרא פסחים ק"א, ושו"ע סי' רע"ג). אמירת הקידוש חייבת להיות במקום הסעודה וסמוכה לה, ואם לא כן- יתכן שאדם לא יצא ידי חובת קידוש כלל (עיין משנה- ברורה שם). הלכה זו נלמדת מהפסוק בספר ישעיהו: "וקראת לשבת עונג"- במקום קריאה (הקידוש) שם יהיה עונג (סעודה). עד כדי כך דין זה מרכזי בהלכות הקידוש, עד שיש הסוברים שבמקום שאין אפשרות לסעודה אין כלל חובת קידוש, ולכן לשיטתם ביום הכיפורים שחל בשבת אין צורך לקיים מצות קידוש כלל (ראה ב"כף החיים" סי' רע"ג, ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב, פרק מ"ז, הע' י"ז).
ודנו הפוסקים: הלכה זו- מצרכי הקידוש הוא או מצרכי הסעודה. כלומר: האם הקידוש צריך לסעודה, ובלעדיה הוא כביכול חסר ולא נעשה כראוי, או שמא הסעודה זקוקה לקידוש. ואולי שני הדברים נכונים גם יחד- זהו צורך הקידוש וגם צורך הסעודה (ראה בשו"ת אגרות- משה ח"ד סי' סג').
צורך הסעודה- ההגיון שבכך פשוט ומובן. הסעודה היא עיסוק חומרי, גשמי. יש צורך לזכך את העמדה שלנו בשעת הסעודה, כדי שאכן תהיה זו "סעודת שבת". עלינו לעורר את התודעה ואת הרגשות האציליים והרוחניים, את האמונה השורשית השופכת אור על כל תפיסת החיים שלנו וסידור ערכיהם. לשם כך אנחנו מקדשים לפני הסעודה. זוכרים, מרוממים את המבט שלנו לפני האכילה.
וצורך הקידוש- זהו חידוש גדול יותר. כיצד הסעודה היא צורך הקידוש. אמנם, פשטה של הדרשה- "במקום קריאה שם יהיה עונג". כלומר: עלינו לדאוג שלמקום הקריאה, הקידוש, יוצמד העונג, הסעודה. קריאה בלא עונג היא לא קריאה שלמה. בשבת מסתתר סוד עמוק, סוד שאיננו יכולים לגלותו בימי החול. בכל ימות החול, ובכל חיינו בעולם הזה, העונג הוא סיכון. ענג- אותיות נגע. העונג הוא התרכזות בתחושות הכי אישיות, פרטיות ומגושמות. בעונג אדם מצטמצם לתוך זהותו החומרית הפרטית, ומשתעבד לתחושות הקטנות והשפלות שלה. אבל אין דבר שנברא לריק. לכל תחושה יש שורש, ובודאי לעונג.
הלא כך אנו למדים ב"מסילת- ישרים", ש"האדם נברא להתענג על ד'", וכך אנחנו קוראים בפסוקי הקידוש שבבוקר: "אז תתענג על ד'". מה מקופל בשאיפה זו. מקופלת כאן ציפיה מאוד עמוקה, מאד איכותית. אלא שיש צורך בזהירות מרובה מאד כאשר עוסקים בה ומדברים עליה. שכן, אם ננסה לתרגמה לעונג המוכר לנו כיום, ניפלו מיד לתוך ה-"נגע". ולכן, ממשיך הרמח"ל במסילת- ישרים, ואומר מיד, כי "מקום העידון הזה הוא העולם- הבא". זהותנו המוכרת לנו כיום איננה מאפשרת לחיות חיי עונג בפועל. אנחנו חיים את עצמנו דרך החושים וכל השלכותיהם. ולכן זהותנו היא תמיד מקטינה, מגשימה ומצמצמת. אבל הציפיה לעונג עליון לא משה מליבנו. העונג הוא ההתאחדות, הדבקות הגמורה. בעונג מאיר אור ד' בחיי האדם עצמו, בתחושת ב"אני" שלו, ובמדרגות גבוהות מאד גם במעשיו הגשמיים, באכילתו ובשתייתו. לא, איננו מתיימרים לחשוב שאנחנו כבר "שם", איננו נופלים בדמיונות שוא, ואנחנו עומדים על המשמר בכל עת ובכל רגע.
ויחד עם זאת, אנחנו מצווים בשבת לתת מקום בפועל לאותו העונג. "וקראת לשבת עונג". אותה שאיפה של "להתענג על ד'", שתתגלה בפועל לעתיד לבוא, מקבלת אחיזה במציאות גם כיום בתוך השבת, "מעין עולם הבא". והקריאה בשם ד', הקידוש, זקוקה לעונג. התודעה הרוחנית, המתעוררת בקידוש, תהיה שלמה רק אם היא תכלול בתוכה את שאיפת העונג, ואל שלמות זו עינינו צופיה ביום שבת קודש.