החום פותח ומרחיב ומאפשר חיבור בין יסודות שונים, והקור סוגר ומצמצם. כשקר לאדם הוא מתקשה להתחבר לאחר והוא ממש נסגר בתוך עצמו ומחשבותיו, אבל כשחם בחוץ ובעיקר בפנים, הלב מתרחב ויש מוכנות גדולה לקבל את האחר עם כל השוני ולהתחבר על בסיס המשותף, וליצור משהו מקורי וחדש. מגמתו של עמלק הייתה בדיוק זו, ליצור קרירות בלב הישראלי כלפי האחר, בין אם זה השכן מעבר למסדרון חדר המדרגות ובין אם זה האחר המוחלט האלוקי. וה"חריץ" דרכו יכול היה עמלק להיכנס ולהתנפל עלינו היה דווקא חולשה שלנו, רפיון ידיים מן התורה במובנה הרחב, מהאלמנט המדבק אותנו מעצם היותו תשקיף הנשמה הלאומית שלנו, ורפיון ידיים מזה מוביל לרפיון ידיים זה מזה, קרירות והסתגרות, התקשות לחיבור רחב והצטמצמות בדיבוק מאוד נוקשה רק עם הקרוב הזהה. את הקרירות הזו עלינו לשנוא, לשנוא את יסוד השנאה השקרית זה לזה, נגד זה מלחמה לישראל בעמלק מדור דור, שהרי ללא אהבה זה לזה, עוד לא התחלנו להתקרב ליום בו יהיה ה' אחד ושמו אחד.

חז"ל אומרים שמי שרוצה שיתקיימו נכסיו, שייטע בהם עץ הנקרא אדר. ה"שפת אמת" מלמד שאותיות אדר הן אל"ף כנגד ההתחלה האלוקית, דל"ת המסמלת את הדלות, ורי"ש המסמלת את הרשות והעניות. הרעיון הוא שהאדם הוא בעצם דר בעולם הזה, כל מה שהוא עושה ופועל, גדול ונוצץ ככול שיהיה, בסופו של יום זה דל ורש, זמני ועובר ובאמת נטול תוכן, אלא אם כן זה מתחיל באותה האל"ף האלוקית, שהוא יודע שהכול נתון לו ממנו יתברך ולשם הופעת שמו עליו לפעול כל ימיו, ללא רפיון ידיים, בכול חום הלב המחבר את הרחוקים ביותר (ולצערנו לעיתים נצרך וקשה שבעתיים להתחבר לקרובים ביותר).

מלחמת עמלק היא מצווה לכול השנה, אבל אין מתאימה לזכירה מאשר שבת המאחדת, ודווקא בחודש ההפכים, בו שונאים את השנאה מתוך השמחה הישראלית המיוחדת, האמונה וראיית והעדפת המקרב והמחבר ולו גם את היותר שונים זה מזה.

נקודה למחשבה. איפה הדלות והרשות בחייך? מתי "קר" לך? איך מחממים ונלחמים ברפיון הידיים?

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.