אין לנו ספק, שבכל ענייני המשכן וכליו רב הנסתר על הנגלה. איננו יודעים מה הם הסודות הטמונים בכל פרט מפרטי המשכן ומפרטי בגדי הכהונה. ברור הוא, שכל פרט נושא בתוכו משמעות. כל מידה מכוונת ומדויקת, לפי העניין והמטרה המובעים דרכה.

אמנם, עם חוסר הבנתנו, ישנם כמה עקרונות שיסייעו לשכלנו הדל להבין מעט כיצד הדברים פועלים, כיצד בגדי כהונה ממש מכפרים. האם "קסם" יש כאן? בודאי שלא. יש כאן פעולה אמיתית, עמוקה ויסודית.

א.                 כל חטא נעוץ בנפש. לכל פעולה יש שורש. השורש הוא הנטייה שבנפש. אין חטא שבא "סתם", כמו שגם אין מצווה כזו. כל יוזמה מעשית מתחילה בהתעוררות נפשית רצונית, ברמות שונות (שוגג, מזיד, פשע וכו'). כפרה על חטא היא בטיפול בשורשי החטאים, דהיינו- בנטיות הנפש. "לכפר"- פירושו לנקות. הכפרה על החטאים היא ניקוי הנפש מהתוכן של פעולות החטא, וממילא ניתוק בין האדם עצמו לבין החטא שעשה. ה"אני" האמיתי מתברר ומתבהר, וממילא הוא משיל מעליו לבושים צואים שעטפוהו ובהם הוא "בגד" (מלשון- בֶגד) במהותו הפנימית העצמית. זוהי כפרה.

ב.                 החטא הוא, כאמור, לבוש לא מתאים לנפש הטהורה. הנטיות הנפשיות הן טובות ביסודן. אין רע עצמי בנפש. יש בלבול ותעייה במעבר מהנפש הטהורה, מהכוחות במקורן הטבעי, אל ההתגלות בחיים. ערבובי מושגים, תחושות דמיוניות, ועוד ועוד. יש צורך להסיר את "הבגדים הצואים", את מושגי החול המבלבלים, ולעשות לנפש לבושים חדשים, דרכי ביטוי ומודעות המכוונים אל צורתה המקורית ומותאמים אל שאיפתה. "ועשית בגדי קודש...". בגדי קודש הם בגדים המעוצבים לפי העולם הפנימי ולא לפי מושגי החוץ. בגדים כאלה אינם מנמיכים, אלא מעוררים את התודעה אל הצורה האמיתית של הנפש, וממילא מוסיפים כבוד. כבוד פירושו יחס של הערכת המציאות. כשנפגשים דרך הרושם שפועלים הבגדים עם תודעת המשמעות והאיכות שבתוכיות הנפש, אז הבגדים דווקא מעוררים כבוד. "לכבוד" ור' יוחנן היה קורא לבגדיו- "מכבדי" (עיין גמרא שבת קי"ג). בגדים כאלה מסייעים לנו להכיר את כל אוצרותיה של הנפש. בנפש צדדים שונים וזרמים שונים, והדיוק של "בגדי הקודש" מבטא את כל הגוונים שבנפש, בכך הבגדים הם גם "לתפארת". (וראה בחידושי אגדות למהר"ל מפראג על הגמרא בזבחים הנ"ל).

ג.                  כיצד פעולה של כהן אחד מכפרת על אנשים אחרים. כאן נזקקים אנו ליסוד הערבות. הכפרה של בגדי הכהונה היא כפרה על הציבור, על הכלל, על נשיאת באחריות חטאו של הפרט. (ראה רש"י בגמרא שם, ובשל"ה, מסכת ר"ה). אם כן, הבנת הכפרה מתחילה בהבנת הנשיאה באחריות הכללית. הערבות מתחילה קודם כל בצורך בכפרת הציבור כולו על חטא היחידים שבו. כאשר יחיד, השייך לציבור כלשהו, חוטא, יש בכך גם פגם ציבורי. וזאת משני פנים- לפני החטא ולאחר החטא. לפני החטא- היחיד יונק את עולמו מהציבור, ואם מתוך יניקה זו צמח החטא, הרי זה סימן שהציבור עדיין איננו טהור לגמרי. כמובן שעיקרון זה צריך להיות מובן בצורה נכונה. לא תמיד נכון להאשים ציבור בצורה ישירה פשטנית. אבל ברבדים עמוקים יותר, השייכים אל תהומות הנפש, ואל מעמקי קשרי הנשמות- שם ודאי יש השפעה וקשר בין הפרט לכלל, ומדרגת הכלל נותנת את אותותיה ברמתו של הפרט. זו רמת האחריות של הכלל על חטא הפרט.
ולאחר החטא- עצם הפגם יוצר פגם בציבור כולו, שהרי האומה כולה היא אורגן אחד, וממילא כל חסרון הוא חסרון בפעולות האורגן כולו. לכולנו יש נפש אחת כללית, נשמת כלל ישראל, וזו מתפרטת ומתגלה בנפשיות הפרטית של כל אחד ואחד. כשיש מכשול ומעכב בזרימת חיי הנשמה אל כל סעיפיה- הרי שזהו עיכוב בכל הופעת חיי האומה. חיי הציבור פגומים, וזקוקים לכפרה.
לאחר שנבין עקרן זה, נוכל להבין כיצד אותו יסוד של ערבות פועל גם בכפרה. הכפרה היא בנקיון הנפש הציבורית שלנו, נפש האומה. כשהתחולל פגם, יש צורך ל"שחרר" את הרצון הכללי- הלאומי מאותו פגם ול"הלבישו" בדרכים מתאימות לרצון אמיתי וטהור.

ד. על גבי מה שנתבאר, עלינו להציב עקרון נוסף, והוא הבנת דמותו של הכהן, ובייחוד- הכהן הגדול. הכהן הלובש את בגדי הכהונה מזכך בכך את נפשו פנימה, ודרכו נטהרת ומזדככת נפש האומה כולה. וזאת בשל כלליותו של הכהן. הוא איננו אדם פרטי. הוא חי את הכלל. כל נימה בנימי נפשו קשורה במגמות העמוקות של חיי עם- ישראל. הוא איננו עסוק ב"מימוש פרטי", אלא בהתקשרות אל כל התכנים והמטרות שבחיי האומה. בעצם תפקידו, וברוממות אישיותו, הוא חי את פעימות החיים הציבוריים, וכל פעולה שרושמת רושם בנפש מטהרת את הרושם שבנפש האומה כולה.

מתוך עקרונות אלו נוכל מעט לשער את עוצמת הפעולה הרוחנית המתחוללת בשעת עבודת הכהן המלובש בבגדיו, בגדי הקודש.

ויהי רצון שנזכה במהרה לבניין המקדש בתפארתו, ופעולת הקודש של הכהנים תרוממנה את כולנו לפסגות חדשות ולהתעלות מתמדת.