עם ישראל עומד לקרוא את המגילה, האיגרת הנשלחת אלינו מן השמיים כל שנה מחדש ומוסרת לנו את דברי ימי הפורים הנזכרים עלינו כל פעם בצורה מחודשת, איגרת הסתרים המגלה טפח ומסתירה טפחיים.
אחרי אותה תהלוכה נהדרת בחוצות שושן, בה המן הרשע הוביל את מרדכי על הסוס וקרא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", סיטואציה מפתיעה המסמנת את אחד מרגעי השיא במפלתו של המן עד שזרש וכל אוהביו מנתחים ששוב אין לו תקומה, כתוב במגילה "וישב מרדכי אל שער המלך", וחז"ל מלמדים שהוא שב אל שקו ואל תעניתו. תמוה מאוד לכאורה, הרי היינו מצפים שאת אותם שק ותענית ייטוש מרדכי כעת, כי יכיר שהקרב בעצם כבר הוכרע?!
ה"שפת אמת" עומד על נקודה זו ומלמד שבאמת נכון, מההתחלה וכל הזמן ידע מרדכי ש"לא ייטוש ה' יתברך' עמו…", והראיה היא שהרי הוא עצמו אומר לאסתר שאם לא היא "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר…", אך יחד עם זאת, הוודאות המוחלטת הזו שאותה הוא חי בצורה היותר שלמה, לא מונעת ממנו לעשות כל השתדלות אפשרית מצידו, ותפילתו מעולה ומגיעה מעומק ליבו ועד כסא הכבוד, כאילו אין על כך כל הבטחה אלוקית.
האדם הפשוט כמונו חי במציאות מסופקת ומלאה ערפילים, לא בגלל שהוא חסר אמונה, אלא בגלל שלו "הסוף" היה ידוע וברור לו, במקרה הגרוע הוא היה הופך לבחינת דומם ורק יושב וממתין במין פוזה "אמונית" ומגלגל בעיניו עד ביאת המשיח, ובמקרה הפחות גרוע הוא היה מגיע בכך "רק" להתרשלות במאמצים ובשותפות ובלקיחת האחריות המלאה ביותר לקדם את מהלך הגאולה. ויוצא שדווקא החולשה והרדידות הן המעוררות את הספקות, אלו המכריחות אותו לפעול, וכל זאת ע"מ שלא להיכשל בחטא הביטחון הרשלני.
ולעומת זאת, ממרדכי ושאר הצדיקים שבכל דור אנו למדים בדיוק את ההיפך. הקב"ה מבקש את השתדלותנו האופטימאלית בעד עצמנו ממש כאילו אין הוא מנהיג את ההיסטוריה ומנווט אותה לחוף המבטחים הוודאי שלה. לכל מי שחשוד על אמונה לא מבוגרת ולא מבוכרת אין הוא מראה את הישועה, ורק למי שלא יחסוך מעצמו כל מאמץ מראים אותה.
לא לחינם קבעו חז"ל את המגילה ואת ימי הפורים עלינו לכל שנה, כי מסר שכזה חייב להישמע ברבים, "בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר…", לא כל שכן בדורות של גאולה שלישית של קמעא קמעא בדרכי הטבע המסותרות.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן חנה והרב רפאל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.