פרשת תצוה עוסקת בכוהנים, האנשים שאמורים לשרת בבית המקדש, האנשים המופקדים על העבודה. דווקא כשעוסקים באנשי רוח, באנשים שאמורים לעסוק בעניינים שקשורים לקודש, היינו מצפים שהביגוד לא יהיה נושא כ"כ מרכזי, אבל התורה מאריכה מאד בפרשת השבוע שלנו בבגדי הכוהנים, ובמיוחד בבגדים של האיש הרוחני ביותר- הכהן הגדול.
תהליך לבישת הבגדים הוא כנראה לא תהליך של תצוגת אופנה, אלא תהליך פנימי אישיותי שעובר הכהן הגדול. לפי הגמרא, כל בגד מבטא מאמץ רוחני בתחום מסוים. האפוד - מכפר על עבודה זרה. הציץ, שנמצא על מצח הכהן הגדול - על עזות פנים. המצנפת - על גאווה, שנמצאת בראשו של האדם. הכתנת, שנמצאת סמוך לבגד - על דברים שקשורים למידת כעס, וכן הלאה. כשהכהן הגדול לובש את הבגדים, הוא לובש את העולם הרוחני - הולך ולובש על עצמו, לא חליפה אלא מידות.
מעניין שבבגדי הכהן הגדול מופיע פעמיים פתיל התכלת - פעם אחת בחושן ופעם אחת בציץ הזהב.
התכלת הוא צבע מרכזי בבגדי הכהונה - גם המעיל הוא כולו תכלת. תכלת מלשון תכלית, לשון מגמה. מעיל התכלת, המעיל שאמור להזכיר לכהן הגדול את מגמת הכל, את השמיים - המטרה של כל העבודה - למעיל התכלת היו פעמונים קטנים, 72 פעמוני זהב. "ונשמע קולו בואו אל הקודש"- פעמונים אלו, אומרת הגמרא, באים לכפר על לשון הרע. הרבה הרבה צלצולים קטנים של זהב טהור, קולות יפים ונקיים שבאים לתקן קולות אחרים, פגומים. בקצה העליון של המעיל, בפיו - הצוואר, מופיע דין מיוחד, שצריכה להיות שם שפה, ואסור שפי המעיל, הצווארון, ייקרע - צריך לשמור על הפה שלא ייקרע. שמירת הלשון היא המפתח והעיקר, בבחירת התכלית, המגמה. כששומרים על הפה, כשנזהרים מה אומרים, חושבים בעצם מה אנחנו רוצים להגיד מה אנחנו חושבים על אחרים, מה אנחנו חושבים בכלל, האם אנחנו רוצים להרוויח משהו על חשבון מישהו אחר. מעל הכל, צאצאיו של אהרון הכהן מצויים להיות אוהבי שלום, רודפי שלום ואוהבי בריות.
הבגדים האלו שבהם מתאפיין הכהן הגדול קצת שייכים לנו- לכל אחד ואחד מאיתנו יש בגד קטן שהוא קצת בגד כהן גדול. הציצית שלנו היא לא בגד שמשמש לאיזשהו שימוש רגיל של בגדים, אלא כולו בגד שבא לשתף אותנו ולשייך אותנו במשהו לעבודה הרוחנית. אנחנו קצת כוהנים גדולים, ובעזרת ה' עוד יימצא חלזון התכלת, וגם לנו יהיה פתיל תכלת קטן, משהו מבגד הכהונה. כולנו קצת כוהנים, כולנו שליחים של תכלית גדולה, של מלכות שמיים.
שבת שלום, וחודש אדר שמח.