משה רבנו בא למנסה לשכנע את זקני ישראל בעובדה שהגאולה באמת מתחילה. הנסיון לשכנע הוא לא קל ומשה משתמש במילים "פקוד יפקוד", "פקוד פקדתי". חכמים מתארים במדרש איך שזקני ישראל באים אל סרח בת אשר ואומרים לה הגיע איש וטוען שהגיעה הגאולה, הוא עושה מופתים, ובת אשר מבטלת את הדבר. אבל כשהם אומרים לה שהוא אמר "פקוד פקדתי", היא אומרת זה האיש, זה הגואל.
לשון כפולה, לשון חזקה אומר המהר"ל מפראג. לשון כפולה "פקוד פקדתי" מצביעה גם על מבט כפול. פרשת שמות כמו כל סוגיית הגאולה, מצריכה מבט כפול. כי מה שנגלה לנגד עיננו, לא בהכרח תואם את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. מה שאנו רואים, שונה ממה שמתכנן הגואל. מצד אחד זה נראה שהמצב הולך ומחמיר, "וימררו את חייהם" נראה שהיאוש גובר ודווקא אז נולד מושיע.
ופתאום יש פה קצה אור, הבית מתמלא אורה, אבל צריך מיד להטמין ולהסתיר. והילד הזה פתאום נעלם ונאבד מאתנו. והולך וצומח לו בבית פרעה, אבל אולי יש פה פתח של תקווה. כי אולי הנסיך המצרי הזה שיוצא מבית פרעה, מצליח לגלות קצת צדק וחסד, אבל הוא עוד פעם מגורש ונאלץ לברוח. ושוב בסוף הפרשה, פרעה שומע את משה ואהרון ורק מחמיר את הגזרות. ופרשת שמות מסתיימת באמירה "מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה".
בשביל להבין את תהליכי הגאולה צריך מבט כפול, "פקוד פקדתי", פקידה כפולה. מה שרואים ומה שמאחורי הקלעים. זה נכון אז ונכון גם היום.
נחמה גם היא כפולה אומר המהר"ל, נחמת ישראל דורשת מבט כפול, "נחמו נחמו עמי", "אנכי אנכי הוא מנחמכם" אומר ישעהיו. הקב"ה יאיר עיננו לראות נכוחה כיצד הוא גואל את עמו ומה שנראה כחושך ומצוקה יתגלה כאור ישועה זרוחה.