שם הוא לא דבר שניתן להקל בו ראש, וגם חז"ל מספרים לנו על כך שישראל נגאלו בין היתר כי "לא שינו את שמם". שם הוא ההגדרה, הוא המהות, הוא התוכן והעניין, הוא הנקודה השאיפית שאליה כל החיים אמורים להיות נמשכים ומכוחה הם מקבלים כיוון ומוטיבציות.

קיים ורלוונטי רק מי שיש לו שם, מי שמודע לשמו וחי אותו, מי ששאלת שמו מטרידה אותו והוא מחפש אחריו וכשהוא מוצא אותו הוא נותן בשבילו את הכול, שכן שמו הוא הכול בעצם. גאולה אם כן היא קריאת שמות, קביעת והכרת ערכים, עיסוק במהויות כמו שאנו זוכרים שהאדם הראשון קורא שמות לכול הנבראים.
מתאים להביא כאן את דברי הרב בספר אורות הקודש בפיסקה "השם העצמי והתחדשות":

"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. 

ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש…".
נקודה למחשבה. מה שמך?


ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.