משה מתואר בהמשך דרכו כ"עניו מכול האדם", וכשאנו פוגשים את פרעה ניכרת גאוותו העצומה והבלתי יודעת גבול. פרעה רואה את עצמו כאלוה, כמקור חייו עצמו ולא ככזה המקבל אותם מהבורא יתברך. במה צודק פרעה? איזו נקודת אמת מסתתרת מאחורי השקר של הגאווה?

הרב כותב שהגאווה, אף על פי שהיא נראית לכאורה כמאדירה את האדם ונותנת לו מרכזיות וערך, היא זו שבעומק העניין נוטלת כל ערך מחייו ומשפילה אותם, שהרי משכחת גדולת אינסוף ניטל כל גודל מכול דבר, נולדת בהכרח תפיסה של נטילת ערך גם מכול פרט, קטן או גדול ככול שיהיה. כשהאדם שם את עצמו במרכז וכמקור לכול, הוא מתעלם (בטיפשות לא מעטה) מהשקר שבזה, וממילא ממקומו הנכון ותפקידו עלי אדמות. זהו גם השורש לכול כניעה לתאווה ולזרימת חיים לא נשלטת בהגדרה, לפראות וגסות. ולעומת זאת, הענווה, למרות שבתחילת דרכה ובתפיסתה הלא נכונה היא נראית כחולשה וכהחלשה של האדם, שזה נכון כשהוא רק פרט ונקודה במרחב האלוקי, היא זו שאכן מקבלת את האמת שאמנם האדם הוא בחיר הנבראים והמרכזי שבהם, אבל לא שוכחות את השגב האלוקי שהוא מקור החיים והיש, שהוא הנותן להם את הטעם והנצחיות, ומתוך באה תנועת התבטלות כלפי מקור החיים העליון ובעל הענווה מבקש את האחריות על הופעת החיים כולם כנאמנות לזרם האלוקי המחולל אותם ומופיע בהם. דווקא הענווה נותנת חשיבות לכול גדול ולכול קטן, ערך לכול היש כולו כאחת.

משה גדל בבית פרעה ונחשף לגאווה השקרית בכול עוצמתה, למוקד של ההשפעה היותר עצומה על האנושות באותם הימים (שנראה שהוא לא ממש השתנה עד ימינו אנו), הוא גדל ומתחנך בתוך ומתוך אותה פילוסופיה ותפיסת חיים מעוותת. אלא שטבעו הפוך לה מראשית דרכו, שהרי עליו נאמר שהוא "כי טוב", כמו שהבורא עצמו ראה בתחילת ספר בראשית שהכול טוב, טוב מאוד. משה יוצא מתוך ארמונו של מלך מצריים, מכוח תביעת חיים לא מתפשרת, שאצל פרעה באה בעיוות, לתת לאדם ולכול מקום וערך של חיים אלוקיים המתבטאים דרכו. משה חי את נשמת ישראל, שעליהם אנו אומרים שהם "ענווים", ולהם אומר מלך המשיח – "הגיע זמן גאולתכם" מתוך המיצרים.

בלב ליבו של השקר היותר גדול, מאחוריו ביודעים ובלא יודעים, מסתתרת אמת גדולה המחפשת את מקומה הנכון לצאת מן המיצר, ממצרים.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.