צורת ההיווצרות היא גורם מהותי באופי של היצור שנוצר.  העובדה שנוצרנו בצורה מיוחדת שכזו, מלמדת ומחוללת את אופיינו הלאומי. יש לאומיות שצומחת מתוך סביבה טבעית ורגילה, ויש שצומחת מתוך משמעות מיוחדת, אירוע מיוחד, שמטביע עליה את חותמה.

הרצון העצמי שלנו מתברר לנו מתוך המפגש הקשה עם השלילה. המפגש איננו מחשבתי, אינטלקטואלי וכד', אלא קיומי וממשי. חיינו נרדפים, איננו יכולים להתקיים עם המצריות העוטפת אותנו.
מתוך עומק הקושי מתגלה עומק הבניין. עומק טוב מתוך עומק רע. במצרים אין לנו חיים. חיינו הם "לא מצריות", שחרור ממצריות, שלילת המצריות. בעומק הרצון הקיומי שלנו נחקקה השאיפה להיפך המצריות. שאיפה זו נקשרה בקשר עצמי עם הרצון לחיות, כי לא היה עברונו זה בלא זה.

כך בחיים. כל זמן שהאדם איננו נפגש עם עומק השלילה שברע, והרע איננו מדכאו ומאיים על חייו- עדיין לא התבהרה אצלו הנחיצות וההכרחיות של הטוב. החיים יכולים, כביכול, להתקיים גם ללא הטוב. גם עם מציאות הרע החיים ממשיכים. זו תמונה חסרה, קטועה, דלה, רפויה ועקורה מהעיקר.
לא די להבין את אמיתות הטוב. מוכרחים להבין את הצורך בטוב, שבלעדיו החיים אינם חיים.

"בשני סעיפים ראשיים צריכים אנו להיות אנו עסוקים בחקירת הקודש... הסעיף האחד הוא מענין אמתיות שתוכן של הקודש... והסעיף השני הוא מענין הצורך של הקודש, עד כמה ההתועדות של אמתתו של תוכן הקודש מיסדת כל מוסד טוב, ועד כמה כל בנין מוכרח הוא להיות נשפל ועומד להיות מתקעקע על- ידי החשכה של אור הקודש" (אורות הקודש, ב, ש"ז)     

כל היוצרותינו כעם קיבלה את האופי של הרצון לטהרה מטומאות מצרים. זהו הרצון שמקיים אותנו כעם. בניתוק ממנו ח"ו, נאבד כל רצון הקיום, שמחת היצירה וצדקת הדרך, אשרינו שאלה הם חיינו. בשם האר"י הקדוש נמסר, כי ימים אלו, בהם קוראים כל ישראל בתורה את השחרור מטומאת מצרים, מסוגלים להתקדשות ולהיטהרות, ולתיקון פגמים של טומאה שדבקה בנו. אלו הם ימי השובבי"ם (ובשנה מעוברת מוספים גם פרשיות תרומה- תצוה, שובבי"ם ת"ת). מתוך הקריאה של שעבוד מצרים יתחדדו ויתעצמו בתוכנו ההכרה וההרגשה, כי בקשת הטוב והטוהר הם הם בקשת החיים שלנו, הם רצוננו האמיתי. "ואני קרבת אלוקים לי טוב". "וממילא תיולד בקרבנו הידיעה החיה, איך שהאמת והצורך המה באמת מאוחדים ביסודם, והתענוג האלוקי של אור האמת... עם עצמת האמת... הוא באמת עניין אחד..." (אורות הקודש, שם).