"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". מנגנון מיוחד יש בחיים של עם ישראל- ככל שמקשים עליו מבחינה חומרית, הוא הולך ומתפתח, הולך ומתחזק. עַם שנשמת אפו, שמה שמקיים אותו זאת הזהות הרוחנית שלו. דווקא כשמחלישים אצלו את היסודות החומריים, הזהות הרוחנית שלו הולכת ומתחזקת, הולכת ומתבררת. כל עוד העולם החומרי מתנהל כשגרתו, יש לפעמים דמיון ומחשבות על כך שיש לנו עולם רוחני חשוב, אבל אנחנו זקוקים לא פחות מכך לברכה חומרית כדי להתקיים, כדי להיות מגובשים, כדי שיהיה לנו אופי ודרך, אבל כשהרגליים החומריות הולכות ונשמטות מאיתנו אחת אחר השנייה, ואף על פי כן אנחנו ממשיכים להתקיים, לוקחים לנו משהו ואנחנו ממשיכים להתקיים, זה עוד יותר מחדד מי אנחנו באמת, כמה אנחנו לא תלויים בכל מיני נסיבות חומריות כאלו ואחרות, עובדה שאנחנו ממשיכים להתקיים.
זה עוד יותר מעמיק ומחזק את ההגדרה העצמית שלנו. אנחנו עם שרק התוכן הרוחני מחייה אותו. כלשון המהר"ל, בספרו גבורות ד'- עם ישראל זהו עם של צורה, של מהות ,לא עם של חומר.
הגמרא אומרת ששכינה שרויה למראשותיו של חולה, וכן שהשכינה שרויה גם עם אדם ענוותן. "אני עת דכא". כי באמת כשאדם חולה או עניו הוא פחות ופחות תלוי בדברים שגרתיים שבני אדם מאד תלויים בהם. לאדם חולה יש קשיי תפקוד שונים והוא בכל זאת ממשיך לחיות. יותר מתברר לו, שמה שמחיה אותו, שמה שנותן לו כוח זה לא הדברים הרגילים, החיצוניים, הוא לא מתפקד בצורה רגילה ובכל זאת הוא חי. יש כוחות רצון הרבה יותר פנימיים והם שנותנים לו את תוקף החיים.
כך ישראל- ככל שהם מתייסרים מזדקקת ומזדככת האישיות שלהם, נצרפת, מתבררת.
וודאי שאנחנו רוצים הרבה ברכה חומרית, אבל הזהות הלאומית שלנו לא תלויה בברכה החומרית, היא לא תלויה בשום דבר ארצי. היא הולכת ומתחזקת דווקא מתוך אמונה, מתוך קודש, מתוך הזהות הרוחנית, היסודית, הפנימית. היא זאת שנותנת תוקף.
משה רבנו הוא שיושיע את ישראל. האיש הכי פנימי, הכי רוחני, הכי טוב, הוא זה שיפרוץ את הדרך. האיש שלכאורה אין לו סיג ושיח עם ענייני העולם הזה, איש מאוד לא ארצי, דווקא הוא זה שיוביל את העם להתגבשות, יוביל את העם לשחרור. הלחץ החומרי מצמיח את משה, את הזהות הרוחנית של העם, את הישועה בעצמה.
שבת שלום ובשורות טובות