אנחנו מתחילים לקרוא את חומש שמות, המהווה את החוליה השנייה המבררת את סדר הופעת המגמה האלוקית במציאות, מעבר מדור האבות הענקיים למצב של ציבור ישראלי, המקבל את התורה ומתרכז סביב המשכן, מקום הליבה של העשייה הרוחנית המביאה ברכה לכל שאר העשיות של האדם כולו.
התורה "טורחת" לשוב ולהזכיר את השמות הספציפיים של בני ישראל היורדים מצריה. מדוע? מה הצורך בחזרה על כך, ומה משנה השם של כל אחד לסיפור? מהו בכלל עינינו של השם? ונשים לב שאף לקב"ה אנחנו קוראים על פי רוב "השם".
אומר ה"שפת אמת"[1] שהשם הוא "זכר ורמז לגוף הנקרא", זה לא עצם הדבר אלא מה שמציין את עניינו הפנימי ההולך ומופיע. האופן בו ניכר הדבר במציאות זהו שמו. הצד החיצוני המלמד על המהות הפנימית ייקרא שם. ואם נרצה לדרוש ולומר שהמילה "שם" היא כמו "שם" במובן של THERE, על פי זה יובן שהשם עצמו רחוק מאוד ומגלה רק טפח או טפחיים ממה שנמצא "אי שם" במהות הנושא. על כן גם ה' נקרא בפינו כך, כי מהותו גבוהה הרבה מעבר ליכולת התפיסה האנושית המוגבלת, והיפה הוא שהוא מצד אחד בשמיים, אבל לא פחות מכך מופיע בארץ. החיים הישראליים הם לא משהו אחר העומד מחוץ לעניין האלוקי המופיע וחי עלי אדמות, אלא הם עצם החיות הזו בתמציות הריכוזית והכללית שלה.
מהי גלות? זה כאשר מאבדים את השם, כלומר במקרה הגרוע מתנכרים לתוכן הפנימי ומשנים את השם, זוכרים אבל חיים בהכחשה, והגלות היותר עמוקה היא כששוכחים את הצד הפנימי, כשמדמיינים שהחיים הם הצד החיצוני שלהם, כשמתרכזים רק בזה בניתוק מתמשך מהתוכן הפנימי, כשבכלל אין שימת לב להבדל שבין פנימי לחיצוני, יש רק את הקליפה ואין חתירה לגעת ולהופיע את הפרי עליה היא שומרת. לכל אחד שם למעלה משם, מדרגה יותר ויותר פנימית ושורשית אליה צריך להיות מופנה המבט וכל כוחות החיים, לעולם לא לחיות מתוך שיעבוד לשם החיצוני בהתעלמות מהשורש הפנימי שלו, שהוא כמובן העיקר. הנשמה נמצאת בגלות, היא במציאות חיים המשכיחה ומעלימה את התוכן אותו היא באה להגשים, ומשימת האדם היא לגאול אותה, לא חס וחלילה על ידי הפסקת הקשר שלה אל הגוף, כי לא בזה היא חפצה, אלא בדיוק להיפך, לחיות באופן היותר אינטנסיבי את האופי שלה, לחבר אותה עוד ועוד למקור חייה, להרים את הגוף והחומר אליה באחדות שלמה. לעם ישראל הנושא בקרבו את שם ה', נועדה המשימה האיכותית והקשה מכל, לשם כך הוא עולה על במת ההיסטוריה ולעולם לא ירד ממנה, ויישאר המוקד הליבי המקורי והנצחי לכל התהליכים ההיסטוריים, התרבותיים והמדעיים שעברה, עוברת ותעבור האנושות כולה. זה סיפור יציאת מצרים "על רגל אחת".
ובמישור הפרטי, לכל אדם נשמה בעלת שם מיוחד רק לו, ועליו מוטלת המשימה המאוד ייחודית שנועדה בדיוק בשבילו, לגאול אותה ממיצריה שלה להיות מה שנועד לה עוד מלכתחילה.
שכחת השם היא הגלות, ולעומת זאת "בזכירה סוד הגאולה"!
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.