"מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח אמרה היא יכנס, נכנס, הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו, גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו, איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה, עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו, רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה, בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה, לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעה"ז ולעה"ב איני יודע כמה"(מנחות מד.)
הֵרגלים יכולים להפריע בהתחדשות ובשינוי. הרגל משאיר את האדם באותו מקום ובאותם מחשבות, מטביע בו לעד את התכונה, לטוב ולרע "שבשתא כיון דעל על", שיבוש שמתרגלים אליו אינו עוזב את האדם. מצד שני הקיבעון וההרגל משאירים אותנו באותם גבולות גזרה גם כשהעולם כולו מטלטל ומאבד כיוון.
יש הרגלים שנובעים מ"זרימת החיים", מחיים ספונטאניים בהם פעולות ש"מתחברים" אליהם נהפכות ל"לחם חוק" ופעולות שאין כלפיהם סימפטיה מיוחדת, נמאסות. אך יש הרגלים שנובעים מזהירות ומתשומת לב לחיים. שֶכל האדם ובחירתו החופשית מסוגלים ליצור מערך התנהגות שבו יש תחום או יותר שאינם בנויים על הספונטאניות אלא על החלטה עקבית ומתמדת, אמנם זה לא תעודת ביטוח בפני מורכבות העולם ופיתוייו, אבל זה לפחות יוצר "אבן פינה", הרגל טוב שפעם היה לי, שאפשר לחזור אליו תמיד, התמדה ובחירה יכולים להפוך התנהגות זהירה לטבע.
אמנם מנגנוני השִכחה לא מפסיקים לעבוד. יש תחומים, אישיים או כלליים, בהם הטבע הנמוך עלול עדיין לגבור. הרצון להיות בפסגת האולימפוס התרבותי, הרחוק, הנחשק, היוקרתי והמושלם, תמיד מפָעֵם באדם הפעיל, כיבוש העולם בכל רבדיו הוא פיתוי שקשה מאוד לעמוד בפניו. המרדף אחרי הזונה שבכרכי הים אינו רק הפיתוי החומרי, פיתוי כזה אולי היתה הציצית מנצחת מלכתחילה, הפיתוי הוא הבהלה ל"זהב", לתחושה הכמעט רוחנית שקיימת בכל תהליך כיבוש והתפתחות תרבותית. בכל חומר יש רוח והשגת הרוח הזו נדמית כהשגה רוחנית, ישנו סיפוק פנימי דמיוני שנוצר בכיבושים חומריים. אמנם הסיפוק חולף מהר ומשאיר תסכול וחוסר, ה"רוחניות" היא בסך הכל האילוזיה של הרוח שבחומר, היסוד הפנימי של הפיתוי והסטיה. האדם השואף לרוח עלול למצוא שם את מקומו, זה "מתלבש" לו בתהליך ה"כאילו רוחני" שהוא חי בו.
ואז מגיעה הסטירה. לא סטירה פיזית, זה לא בטוח היה עוזר, "ברק רוחני" מכה באדם, אחרי הפיסגה יש את ההתעשתות והירידה לקרקע המציאות, שם, ללא דמיונות מתברר שכל תחושת הרוחניות היתה זיוף גדול. בבת אחת, באורח פלא ממש, האדם מבין שלא התקדם כלום, לא טיפוס רוחני ולא מעלות מידותיות, אפילו לא כסף ולא זהב. דימיון הוא לא יותר מסיפוק רוחני רגעי, תחושת כיבוש לא מחליפה אמת, והתאהבות לא מחליפה אהבה. יש רגעים כאלה של "איפוס כוונות" בהם הצדדים העמוקים שהאדם בנה בקרבו ב"שנות השובע" נאגרים במחסני הנפש ונחשפים ברגעי הרעב הקשים. זו אמנם לא הבטחה, אבל זה סיכוי. כשבונים תכונות לעומק, אוגרים ואוצרים נקודות קדושה, התהליך לא נעלם, הכל מצטבר בחדרי הלב ויכול להתפרץ בהתגלות האבסורד הלבבי ובהופעת צביטה גדולה בו.
ציצית זה קשר. קשר עקרוני לעולם הרוחני, קשר שמתלבש על כל אחד, מחובר לכל כנף ולכל לבוש, קשר שצץ ומתגלה בכל הסיבוכים. חבל ההצלה התכול המשוך מהעתיד האישי של כל אחד. מה שמושך ברוחניות הזולה זה ה"שקר" שבניתוק בין הייעוד האישי והכללי. מה שמבררת הציצית זה ה"קשר" שבין ה"תכלית" הרחבה שברוח הכללית לבין המקום הפרטי והאישי של האדם. (קשר – שקר, תכלת- תכלית)
תשובה ושינוי כאלה אינם משאירים את האדם נטול חיים ומרוקן. תשובה מאהבה כזו לוקחת את חייו ורצונותיו של האדם ביחד איתה, "כיבושיו" וכשרונותיו מתעלים יחד איתו ומתכווננים לייעוד החדש שנמצא. הנטיה הנפשית שכמעט לקחה אותו לתהום תיקח אותו עכשיו לטהרה ותקווה. האדם מתאהב בעולם ורוצה לכבשו, מחפש ומתאמץ להגיע לאושר, להקיף אותו, לגעת בו. בסוף, עולם החומר, הזונה היוקרתית, היא הרודפת אחרי הזהיר, השייכות לטוב ולאמת אינה מנוגדת לחיים אלא מושכתם אחריה, הפעם בהיתר.