בשעה שאמר הקב"ה למשה לך ואספת שבעים זקנים איש מזקני ישראל, לא ידע משה מי הם אותם השבעים הנבחרים. אמר לו הקב"ה: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, שבשעה שאמר פרעה הבה נתחכמה לו, מינה את נוגשי מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. והיו הנוגשים מכים את השוטרים, והשוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותם ביד הנוגשים, והיו אומרים מוטב לנו ללקות ואל יכשלו שאר העם. לפיכך, אמר הקב"ה למשה: אותם השוטרים שמסרו עצמם ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבואו ויטלו גדולה זו. "מכאן אתה למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה וכבוד ולגדולה ולרוח הקודש" (ראה מדרש תנחומא, פרשת בהעלותך).
המסירות מגדלת, מצמיחה, מביאה את האדם לרמות חדשות שלא הכיר עד כה. בשעה שאדם מוסר עצמו, שוב איננו עוסק בפיתוח וטיפוח עולמו הפרטי. בעומק הכרתו מונחת הידיעה כי החיים עצמם לא נמצאים במציאות החלקית, הזמנית והחולפת של שנותיו הספורות עלי אדמות. החיים הרבה יותר גדולים, הם נמצאים במציאות גדולה יותר, רחבה יותר, הם כוללים מטרות גדולות ומגמות נצחיות. וכשהשעה מגיעה, ונדרש האדם למסור את כולו, אז פורץ ומתגלה עומק חייו, הכוח הכללי שבעומק נשמו. לא כשרון מסויים בא לידי ביטוי, לא התווספו הבעה או ביטוי, הסברה או פיתוח. כל האדם נמסר, מה שלא ניתן לפה לבטא וללשון להביע. הכלי הקטן נשבר, וההבעה האדירה של החיים מתגלית. "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", "כל ימי אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא:). וכך מסרו לנו חז"ל, ע"י בנו של ר' יהושע בן לוי שחלה ופרחה נשמתו, וחזר לערנותו, וכששאלו אביו מה ראית בעולם האמת, אמר לו בתוך דבריו: "ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (גמ' פסחים נ'). קדושה נוראית מתגלה, שאיננה כלל שייכת לאותו קנה המידה של שאר גילויי החיים שביצירה והעשיה האנושית.
וקדושה זו המתגלה בשעה הנוראית הזו, מלמד על פעולתה של המסירות גם בחיים. חיים של מסירות נפש הם חיים של גדולה, של גילוי כוחות, רצונות ומחשבות, שהן הרבה מעבר למצב הגלוי וההדרגתי המזוהה כלפי חוץ. היציאה מהעיסוק בפרטיות הקטנה המסוגרת בתוך עצמה, מעמידה את חיי האדם עצמו באור חדש. חייו מתמלאים במשמעות, בערכיות בנצחיות מטרות גדולות מתגלות על ידו, הוא איננו אבר קטן, שמתחיל וכבר מסיים את חייו בעולם, ימינו כצל עובר. הוא אדם כללי, מרומם, חייו בעלי משקל, ופעולותיו חיות וקיימות לעד.
זה המתמסר, הקופץ לים לפני כולם, הוא הראוי למלכות (ראה תוספתא ברכות על שבט יהודה). הוא ראוי להנהיג ולהוביל, מבטו לא צר ומצומצם. והוא גם זוכה ל"רוח הקודש" (בתנחומא לעיל). השגות חדשות של מעמקי התורה מתגלים לו.
שעות גדולות של גילויי מסירות, אחריות ונתינה, כשהן מתגלות בחיי העם - כמה יקרות הן, כמה אוצרות הן טומנות בחובן, אור גדול העומר אחר הכתלים, ומציץ מבין החרכים. כל מסירות היא סדק בתוך "חיי האוטם" של הפרטיות האנוכית, שדרכו זרם של דם בריא ושאיפות גדולות יכולים לבקוע.
"כל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש",ועם ישראל כולו המוסר עצמו ראוי הוא לזכות לכבוד אמיתי, "ובכן תן כבוד ה' לעמך", שיראו וידעו כולם כי שם ה' נקרא עלינו, ולגדולה אמיתי של "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", ולרוח הקודש כללית, לבנין המקדש ולהחזרת השכינה, לשיבת רוח הנבואה ולשלמותם של החיים.