.

מדוע ה' מתגלה בענן?

.

בפרשת 'פקודי', עם הקמת המשכן, אנו מגיעים לסיכום ולשיא של כל ספר שמות (שמות מ לד, לח):

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ד' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן... כִּי עֲנַן ד' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

אנו רואים שהקדוש ברוך הוא בוחר להתגלות דווקא באמצעות ענן. זו לא הפעם הראשונה, כבר בפרשת 'בשלח' נאמר (שמות יג כא): "וַד' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ", ולקראת מתן תורה אומר ד' למשה (שם יט ט): "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן". בדומה לכך, הקדוש ברוך הוא מתואר במקרא כמי שמתגלה בערפל (שם כ יח): "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים", וכדברי שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש הראשון (מלכים א, ח יב): "ד' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל".

מדוע הקדוש ברוך הוא, שאין לו גוף וגם לא דמות הגוף, בוחר להתגלות דווקא בענן ובערפל?

הרמב"ם דן בכך במורה נבוכים (חלק שלישי, פרק ט). תמצית דבריו היא שהחומר מונע מאתנו להשיג את מה שהוא נבדל מן החומר, כלומר את המציאות הרוחנית. לכן, גם כשאנו מנסים לתפוס את הקדוש ברוך הוא באמצעות השכל שלנו, אנו "נחסמים", בגלל הווייתנו החומרית. הענן והערפל מסתירים מאתנו את מה שיש בהם, ולכן הם המשל המדויק ביותר לטיבה של השגתנו את הקדוש ברוך הוא. הוא מתגלה אלינו בעב הענן כדי שלא נשלה את עצמנו שבכוחנו להשיג אותו, כדי שנבין שאמנם הוא קיים, אבל מהותו לעולם תישאר נסתרת מאתנו, וכמאמרו (שמות לג כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".

קשה לעבוד אלוקים מסתתר, קשה להאמין בכל לבנו ביישות שאנו יכולים לראות את פעולותיו, אבל לעולם לא אותו עצמו. לכן האדם בקטנותו מחפש דברים מוחשיים כדי להיתלות בהם. הניגוד לענן ולערפל הוא העגל, שנוצר מתוך הכמיהה להצביע על דבר מוחשי ולומר עליו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב ד). אבל עם ישראל נתבע להתעלות מעל נטייה שפלה זו, שמקטינה את המושג האלוהי עד לריקונו מכל ערך, וכנגד כל הסיכויים, אף הצלחנו להפיץ בשורה זו בכל העולם, גם אם לא באופן מושלם.

על כן סימן זה יהא נקוט בידינו: כל מי שמנסה לצייר את הקדוש ברוך הוא כאילו הוא מונח בכיסו, כל מי שעושה את עצמו כאילו הוא יודע דעת עליון, הוא בהכרח רחוק מהשי"ת, הוא שרלטן, גם אם נדון אותו לכף זכות שהוא שרלטן שלא מדעת. רק מי שעומד בענווה מול האינסוף, רק מי שזוכר שאלוהי אמת מתגלה רק בענן ובערפל, כלומר הוא תמיד נסתר מאתנו, הוא הקרוב באמת אל ה'. מי שחושב שהוא קרוב – רחוק הוא, רק מי שיודע שהוא רחוק – הוא הקרוב.

אנו חיים בתקופה שבה התרבות הפכה להיות בוטה וגראפית יותר מאי פעם. לא משאירים דבר ליד הדמיון, כל הגירויים מוטחים בנו במלוא העוצמה, ברזולוציה שהולכת וגוברת ובקול רעש גדול. החיים מצטמצמים למה שניתן להעביר בתמונה, עולם הרגש העמוק של האדם מצטמצם למה שניתן לבטא באימוג'י. תרבות זו מרחיקה אותנו מן השקט, הענווה וההקשבה הדרושים כדי להתקרב אל ה'. עלינו להגביל אותה, אם איננו רוצים לאבד את היכולת המופלאה שניחנּו בה להיפגש עם מה שמעבר לחומר ולהשגה חושית, להיפגש עם ריבונו של עולם.

כשהרב קוק "הואשם" על ידי אחד מתלמידיו, שהשתתף בעריכת מאמרים של הרב, בכך שהסגנון שלו אינו מספיק בהיר, הוא הגיב כך (אגרות הראיה, חלק א עמ' רסז):

אינני מקנא בבעלי הגילוי, שהם מבטאים את הכל בבירור. בהרבה מקומות ישנם ענינים גדולים כאלה, שרק אם נמעך אותם, אם נטשטש את צורתם, עד שיהיו קטנים כל כך, כמו שקטן הוא הדיבור שלנו לעומת תעופת המחשבה, אז אנו יכולים לבטאם בבירורם.

כן, כך הוא המשכן שלנו. אין מה לראות, רק ענן. מול תרבות אלילית שמציעה לנו סיפוק מיידי, אמונת ישראל מציעה לנו התעלות אינסופית, שכרוכה במוכנות להכיר בכך שיש משהו שהוא הרבה יותר גדול מכל מה שאנו יכולים להעלות על דעתנו, ודווקא משום כך – לעולם לא נוכל להשיגו. יש בנו "חוש" פנימי שבכל זאת מצליח לחוש את המגע הישיר שאנו כל כך חפצים בו, זהו החוש האמוני, שמתגלה אל האדם רק כשהוא מוכן לפנות את תודעתו מן ההשגה החומרית של החושים האחרים.

וכך התגלה הקדוש ברוך הוא לאליהו הנביא (מלכים א, יט יא-יב):

וְהִנֵּה ד' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ד', לֹא בָרוּחַ ד'.

וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ד'.

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ד'.

וְאַחַר הָאֵשׁ... קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

מי יתננו ונזכה לחזות בענן ובערפל, מי יתננו לשמוע את קול הדממה הדקה.

לגרסת הדפסה לחץ כאן