השוויון והשוני
האם מסים צריכים להיות רגרסיביים, כלומר כולם משלמים את אותו אחוז מס על מוצר נתון (כמו מס ערך מוסף), או פרוגרסיביים, כלומר ככל שהכנסתך גבוהה כך אחוז המס שתשלם יהיה גבוה יותר (כמו מס הכנסה)? יש תיאוריות כלכליות שונות ומהן נגזרות תשובות שונות לשאלה זו, אבל אנו רואים שהתורה עושה שימוש בשתי השיטות.
בפרשת 'כי תשא' הוזהרנו ביחס לתרומת מחצית השקל (שמות ל יג):
"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
אולם בפרשת 'ויקהל' נאמר (שמות לה ה):
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַד' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ד' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת".
מדוע התורה נוקטת בשיטות שונות בשני המקרים? לפי איזה קריטריון נקבע מתי לגבות מס באופן א' ומתי באופן ב'?
קודם כל, תרומת מחצית השקל נועדה לכפרה, עד שהיא נקראת 'כסף כיפורים' (שמות ל טז):
"וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ד' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
בכפרה ובזיכרון לפני ד' כולם שווים! ערכו האמיתי של האדם נקבע לפי מעמדו המוסרי, ובכך אסור שיהיה הבדל בין הבריות שנובע מן המצב הכלכלי שלהן.
מאפיין נוסף של מחצית השקל מבואר בדברי 'דעת זקנים מבעלי התוספות' (על שמות ל טו):
"שלא יוכל העשיר לומר חלקי גדול במקדש יותר ממך".
בית המקדש הוא מוסד מכונן בקיומו של עם ישראל. ההשתתפות בהקמתו היא כמו 'כרטיס חבר' בבית הלאומי. גם בדברים מסוג זה, לא נרצה הפליה על רקע כלכלי. כולם שותפים בעצם ההוויה הלאומית, כולם שותפים בעצם ההשתייכות אל הקודש, ובלשון האלשיך שם: "כי כולם שוים לפניו יתברך".
אולם לאחר השתתת הקיום הלאומי על יסוד השוויון, מוכרחים לאפשר לשונות לעשות את שלה. בני האדם שונים ביכולותיהם, בכשרונותיהם וגם במצבם הכלכלי. כך היה, כך הווה וכך יהיה, וכל חברה שניסתה לכפות שוויון קיצוני בין כל מרכיביה נחלה כישלון ויצרה עוולות נוראות, כי השונות והייחוד הם בסיס הצמיחה של כל חברה אנושית והם שייכים לטבע האנושי, אשר לא ניתן לנצחו ולא נכון לשאוף לנצחו.
לכן, כשניגשים לפרטים שקשורים לאסתטיקה וליופי, לא כולם יכולים להשתתף, כי לא לכולם יש את הכישורים הדרושים בתחומים אלו. "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ד'" (שמות לה י), ומה לעשות – לא כולם חכמי לב.
גם בהיבט הכלכלי, אין כאן מס אחיד על כולם, אלא "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ד' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", ואמנם נדיבות הלב יכולה להימצא גם בקרב מעוטי יכולת כלכלית, אולי לשם כך קיים מסלול הנחושת, אבל הזהב והכסף יבואו דווקא ממי שמצבם הכלכלי מאפשר להם לתרום.
מה ניתן ללמוד מכל זה למדיניות הכלכלית שעלינו לנקוט בה? רבים וטובים ממני ניסו למצוא ראיות בתורה לטובת תיאוריה כלכלית זו או אחרת, ולא נראה שמישהו מהם הצליח להביא ראיה ברורה לשיטתו. עם זאת, ניתן ללמוד מכאן עקרונות חינוכיים ומוסריים שיש להשתית עליהם את הכלכלה, תהא השיטה אשר תהיה.
בכל מה שנוגע לעצם השייכות – אסור שהמעמד הכלכלי ישפיע. ואולי מותר לגזור מכך שבכל מה שנוגע לצרכי הקיום הבסיסיים ביותר, אשר בלעדיהם חיי האדם אינם חיים וכבודו כאדם ניטל ממנו, אסור שיהיו פערים. בכל מה שמעבר לכך – יש לאפשר חופש ולטפח מצוינות. יש לקבל בהבנה את השונות באוכלוסייה ולראות בה את ברכת ד', שמתגלה בכך שאנשים שונים התברכו בכישורים שונים.
גרסת הדפסה לחץ כאן