הגמרא מספרת, שכאשר אמר הקב"ה לעשות משכן, ארון וכלים, סידר משה את הציווי לבצלאל בסדר הבא: ארון, כלים ומשכן. אמר לו בצלאל- משה רבנו! מנהגו של עולם אדם בונה בית תחילה ואח"כ מכניס לתוכו כלים... שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן, ארון וכלים. אמר לו משה שמא בצל אל היית וידעת.
שני הסדרים הללו, של משה ובצלאל, מבטאים שתי צרות חשיבה: משה מסדר את הדברים ע"פ חשיבותם, ולכן הארון מוצב ראשון לפני כולם, והמשכן לבסוף. לעומת זאת, בצלאל מסדרם ע"פ הציור המציאותי, שבו הבית קודם לכלים המוכנסים אליו. המבט של משה הוא המבט של החכמה, הוא מתבונן בתוכנם של דברים, באיכותם ובמשמעותם. לבצלאל יש תפקיד אחר, אישיותו מופקדת על הרגש והדמיון, על האופן שבו אנחנו נפגשים עם התכנים, דרך הלבושים המוחשיים. בסקירה העליונה, בעין האלוקית, מתאחדים שני המבטים לעניין אחד. הקב"ה אחד ואחדות מתגלה מהעליונים אל התחתונים, דרך כל הרבדים והמימדים שבמציאות. השכל, הרגש והדמיון- כולם לבושים לאותה מהות, בכולם שורה אור ד'.
אמנם, במבט שלנו, היחסי, יש סדר של חשיבות. השכל והחכמה קודמים לרגש והדמיון. משה רבינו הוא מקבל התורה ומוסרה. עליוניות החכמה היא המקשרת אותנו אל העולמות העליונים, שמעבר לציור המוחש המוגבל. אבל, על גבי הנהגתו של משה, יש צורך בכשרון נוסף. האמת צריכה לחדור לכל הרבדים, וגם למלא את הרגש והדמיון. לשם כך חייבים דמות נוספת, דמות שיודעת להתאים את הרגש והדמיון אל התכנים הרוחניים הנסתרים. דמות שאיננה חיה את הדמיון בצורתו הנמוכה אלא בצורתו העדינה והמזוככת.
הרגש והדמיון הם צל של החכמה (ראה עין-איה שם): "הדמיון הוא הצל של השכל" (אוה"ק, א', רל"ז). בניית המשכן והמקדש באים לגלות את הדבקות האלוקית בכל חלקי האישיות, עד לרגש ולדמיון (עיין אורות עמ' פ"א, ופנקס "אחרון בבויסק" אות מ"א). זהו אתגר שדורש עבודת טהרה מרובה. זוהי שאיפה שיש בה סיכון, שדורשת זהירות מהתמכרות אל הדמיון הנמוך המגושם והשתפלות הצורה הרוחנית של הנפש בעקבותיו, ויחד עם זאת זוהי שאיפה של דבקות מלאה, של קרבת אלוקים. זו השאיפה למקדש, זהו דחף החיים הפועם בתוכנו בכל רגע, וביתר שאת בדורות של גאולה. "הכח המחיה את נשמת היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש... שרק ציפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם... ובנקודה עליונה זו גנוז כל עז החיים של קישור האומה לא"י..." (שמונה קבצים, א', תרמ"ח).
דעת ותבונה נצרכים מאוד לידע מה שייך אל עולם השאיפות מה מתוכו כבר ניתן לגלות ולממש, זו אחריות רבה. לבנות דמיון קדוש, לזכך את עולם הדמיון והרגש- זוהי עבודה של התקדשות והטהרות גדולה, שרבים סעיפיה והשלכותיה, וזו ההליכה בעקבותיו של בצלאל.
כשהדמיון מתגלה בטהרתו, מסוגל הוא להקשבה נסתרת, להתקשר למסרים עליונים שאפילו למעלה מהשכל. "וביד הנביאים אדמה" (וראה אוה"ק שם), אך התגלותו תבוא רק מתוך העלאת השכל ועבודת זיכוך וזהירות גדולים.
בראשית התחיה הלאומית, כשקם בי"ס לאומנות, בחרו מייסדיו לקרוא לו בשם "בצלאל". הרב (באגרתו) לא זלזל בהתעוררות זו, אך ביאר והסביר שזוהי רק התנוצצות ראשונית, שצריכה להיות מכוונת לתכליתו. ההתעניינות באומנות, בציור הדמיוני והרגשי, הולכת ומתפתחת, ושורשיה הם עמוקים מאד בנפש האומה, שורשים של שאיפה למקדש, לאחדות השכל, הרגש והדמיון. ועל כן אותה נטיה של התעוררות והתעניינות חייבת להיות מחוברת אל שאיפת הקודש, מותאמת אל עולמות הרוח האציליים, ושומרת על עצמה מנפילה אל נמיכות חיי החושים. בכך, תלך הנטיה ותעטר את ההארה הרוחנית שהולכת ומופיעה, עד לאותה שלימות נכספת בבניית "נויו של עולם".