צמד הפרשיות ויקהל פיקודי עוסקות במימוש בפועל של הציווי על בניית המשכן. עם ישראל חטא בחטא הנוראי של העגל, ולאחר מאמצים עליונים של משה שעלה אל ההר, ומן הסתם של העם כולו, התכפר להם ובמוצאי יום כיפור ירד משה מן ההר, וישראל נצטוו על בניית המשכן. אם כן, אנו נפגשים בחברה שלמה של בעלי תשובה, העומד מול אתגר משותף מבוסס על נדיבות הלב של כל בעל יכולת, בכסף או בכישרון.
עם ישראל היה כל כך "דרוך" ומוכן לעשות את הטוב, נדיבות הלב הייתה ממש מעל כל הצפיות, ואפשר לצייר בעיני רוחנו את ההמונים זורמים למרכז המחנה, לבסיס הענק בו מקבלים מהם את התרומות, ממיינים אותם, והערמות מצטברות לגובה רב, השפע עצום וקשה לראות את הזרם עוצר או אפילו נחלש. כמה שזה מרומם את הרוח והלב!
ואז "כל החכמים העשים את מלאכת הקדש" באים למשה ואומרים "מרבים העם להביא מדי העבודה" ומשה מעביר צו במחנה ש"איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש", והציבור כנראה לא מבין ומתקשה לקבל את הצו הזה ואין ברירה אלא לכפות אתו עד שנאמר "ויכלא העם מהביא". ביטוי לא שגרתי ומאוד חריף.
ולכאורה יש לשאול, מה היה כל כך רע שימשיכו להביא, נכון שלא צריך לבזבז והכל צריך להיות מדויק במידה, אבל כיצד ניתן לעצור אנשים שמוכנים לתת ממש את הכול, בשמחה ובחפץ לב? למה לדחות אותם, וכיצד זה מתיישב על הרצון לחנך לחברה אידאליסטית?! עד שסוף סוף אנשים נותנים איך זה שמסרבים להם?
מלמד ה"שפת אמת"[1] שהחכמים הצדיקים החלו לחשוש מ"מחלה של צדיקים". החשש שלהם היה שמשהו שבמשהו של פניות אישיות יתערבב במניעים של העם לתרום, "שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים". לפעמים בין כל הכוונות הטובות לעשות ולבנות, עלולה "להידחק" לה גם כוונה לא ראויה, החל מכוונה ממש שלא לשם שמים אלא לשם אחר, ועבור לעשיית רושם חיצוני על הזולת, "להירשם מעל דפי ההיסטוריה" במדור הנכון, להיות שייך ל"חבר'ה הטובים", או אפילו להתנדב כי זו כבר הפכה לאופנה ותו לא.
על פי רוב, ואולי בעצם תמיד, אין לאדם כוונה רק לשם שמיים, ואנו רגילים לומר ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", ואם הכוונה לא שלילית וצינית, אז גם אם מצטרפים אליה נגיעות אישיות אנחנו לא דוחים את המתנדב והמוסר את נפשו. העיקר שיש בליבו במידה מסוימת פניה לשם שמיים, ומן הסתם היא ישנה אף על פי שאולי קשה אפילו לו להבחין בה.
אבל המשכן הוא משהו שאי אפשר להרשות לאיזו שהיא בינוניות בכוונה להצטרף. זו משימה חשובה מדי, שבה הכול תלוי ברוממות הכוונה הפנימית. החכמים הצדיקים שמרו על עם ישראל ועל טהרת הכוונה, על מנת שהכול באמת יצליח. יצר ההתנדבות הישראלי הוא גורם עצום בנשמתנו, היכולת והרצון לתת למען מטרה חשובה הוא כמעט לא משהו שצריך אצלנו לחנך איליו. וכל מה שעלינו לעשות חינוכית הוא לעזור לו להתרומם מעל הפניות האישיות למיניהן, ובזאת ייבנה בנין עדי עד.
שאלה. האם נוכל לתת קריטריון למשימות בהן גם כוונה שהיא לא 100% רצויה, וכאלו שזה או מושלם או לא?
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
[1] שנת תרל"ה.