לפעולה הציבורית יש כח. כשמתעוררת אמירה ציבורית, תביעה או דרישה שהופכת להיות תנועה של עם- יש להתעוררות זאת משמעות מיוחדת. היחיד כמעט ולא יכול לעמד מול הרגשות הציבוריים עם עוצמתם. וכאן נקודת המבחן-להיכן הכח הציבורי מתחבר, ומהיכן הוא יונק. ציבוריות יכולה לנבוע מהמוניות רדודה, מתחושות נמוכות ובסיסיות של החיים שאינן מתרוממות להכיר בנקודות עמוקות ועדינות יותר. כך- "ויקהל העם על אהרון" בחטא העגל. וכך "ויקהלו על אהרון ומשה". בחטא קורח ועדתו. במקרים אלו, ההתקהלות מתחילה מהעם, במובן הנמוך והרדוד, והיא על אהרון משה. היחיד האציל והעדין, האוחז באמת עדינה ועמוקה יותר,הופך להיות למעין קורבן לרגשות הפשוטים והבלתי מפותחים של ההמון. כנגד זה, צריכה ההתקהלות לברר את מקורה האמיתי. " ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". משה הוא הגורם המאחד את הציבור והופכו ל"קהל". האחדות הציבורית לא נוצרת מהלך- רוח נמוך וחולף, אלא משייכות לנקודה עמוקה, המאחדת באמת את הציבור כולו. ההתקהלות מתחילה מבפנים, מהקודש, ומתוכו- מתעוררים הרגשות של ההתקשרות המשותפת למגמת- חיים אחת, לדרך אחת, לנשמה כללית אחת. והתודעות אל מקור אחדות זה באה מתוך הקשבה אל היחיד המרומם, המברר לעם כולו את מהותו ושורשו, משה.
והציבוריות אכן מתגלה במיטבה. במקום התנדבות והיסחפות  המונית אל העגל, מתעוררת תנועה ציבורית של התנדבות אל המשכן. אכן, יש כח מיוחד בהתקהלות, בהתלהבות של זרם טבעי של רגשות בריאים המתגלים בדחף כללי של ציבור שלם. כח זה והתלהבות זו, כאמור, צריכים לינוק ממקורם האמיתי.
ועל כן, קודם לתרומת המשכן מופיע הציווי על השבת (ראה שפת אמת בכמה מקומות בפרשתינו). בשבת ניתן להיות קשורים יותר אל המקור האמיתי של האחדות. ששת ימים תעשה מלאכה- עולם העשייה נכנס לפרטים, לעניינים שונים. שם כל יחיד חש את עצמו, את מפעליו ויוזמותיו. תודעת האחדות לא בהירה, והיא עלולה להיתפס שוב מתוך נקודת המבט הנמוכה המשותפת לכולם. וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון, כל העושה בו מלאכה יומת- בשבת אסור להתעסק עם מלאכה כלל. צריך להשקיף על החיים במבט אחר, במבט של רוח. במבט זה, כל חיי העם נסקרים בסקירה אחת. כל הפרטים מתגלים כסעיפים של מבנה רוחני שלם, שעל מגמות כלליות ומטרות משניות, סעיפים וסעיפי סעיפים, ענפים עלים ופירות.
והתורה מוסיפה- לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. לפי דעה אחת, כאן למדנו על חילוק מלאכות שבת. כלומר: העובדה שנשנתה כאן מלאכת הבערה באופן נפרד, בא ללמדנו שעל כל מלאכה ומלאכה חייבים חיוב נפרד בשבת. והרי לפנינו ביתר תוקף ההזהרות מהמדע עם עולם העשייה והתיקון. חילול שבת איננו פגיעה ב"שבת", כמציאות כלשהי שיש לשומרה. בעומק העניין, חילול שבת הוא חילול החיים שלנו. כשאדם מחלל שבת, הרי הוא פוגם בגילוי תודעת הקודש שבו. אדם מישראל! הכר עצמך. אתה חלק מיישות רוחנית, פנימית, כללית. לאור הכרה זו עליך לחיות את חייך. ושבת זהו הזמן. כל פינה בחייך צריכה להיות שייכת לשם. וכל סטייה מכך היא "פספוס", חטא- החטאה נוספת של המטרה. אל תחלל את עצמך. אל תהפוך אותך לחול . יש בך קודש. שמור עליו. בכל צד וצד מחייך.
(יש עוד מקום להתבונן מדוע נרמז דבר זה דווקא דרך מלאכת הבערה, וכן בקריאת פשטי המקראות, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, מה באה התורה לומר דווקא בעניין האש).
מתוך התקהלות כזו, כשכל הענפים נקשרים לשורשם, כל קוי החיים שבים לא הנקודה האחת- מתגלה הכח הציבורי בחיוניותו הנפלאה, בעוצמות של רצון וגלי התנדבות, שכל יחיד ויחיד שואב מהם איכות ומשמעות לחייו שלו.   שבת שלום.