ואם בה"חודש הזה לכם" היה לה לתורה להפתח, הלא לא דבר ריק הוא, ולא מקרה קרה, שתהיה דווקא זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. כי אכן זוהי התחלת המצוותיות. מה שמצווים אנו, שהוא גדול עוד יותר מהעשיה גופא. "אשר קדשנו במצוותיו- וציוונו". הציווי שאנו מצווים, הוא עצמו כח של קדושה שמוטבעת בנו. ומכחה ביכולתנו לקדש את העולם, ולקדש את  הזמן. בית דין הגדול שקידשו את החודש, אפילו בטעות הרי הוא מקודש: "אשר תקראו אתם מקראי קדש" אתם- אפילו  שוגגין, אפילו מוטעין". כי אתם המקדשים, בתוככם נמצא הכח לקדש. ואין הזמנים מקבלים את תוכן קדושתם, שהיא הגורמת את חיובי מצוותיהם, אלא מכח הקדושה הקיימת בהם. אלמלא אין ישראל מקדשים את החודש בבית דין הגדול בירושלים, אין המועדים מתקדשים.
ובאמת כן הם כל מצוותיה של תורה, כולן מכח "אשר קדשנו במצוותיו". לא חובה חיצונית לנו, שעלינו לבצע, אלא חוק הוא בהוויה מראש מקדם שקדושת המצוות קיימת כבר בכל אדם מישראל ועליו רק להוציא אל הפועל את הנתון בו בכח.
על כן החתימה שאנו חותמים במועדות "מקדש ישראל והזמנים", אינה נחשבת חתימה בשני עניניים, שהוא מטבע תפילה שאינו ראוי, אלא אחד הוא: "ישראל דקדשינהו לזמנים", שהרי אין קדושת זמנים ללא קדושת מקדשיהם- ישראל, והרי זה כאילו חתמנו "מקדש הזמנים" בלבד.
בתפילה אנו פותחים בהזכרת אבותינו- א-לקי אברהם, יצחק ויעקב שהרי הרגש המחבר אותנו לא-לקים באמצעות התפילה, ודאי מיסוד אבותינו בנו, וחסדי האבות הם הקדמה מוכרחת לכל פנייתנו בתפילה. אך במצוות איננו מזכירים "אשר ציווה את אבותינו" אלא "אשר קידשנו" הקדושה שלנו, היא יסוד פעולתן של המצוות שאנו מקיימים. אף בברכת כהנים, מקדימים הכהנים בברכה: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". הקדושה המיוחדת, למעלה מקדושת ישראל הרגילה, היא הנותנת את תוקף פעולת הברכה הבאה מלמעלה ומשפיעה על עמו ישראל באהבה.
אשר על כן, מצוה זו, לקדש חדשים ולצקת תוכן אל הזמן, ראויה היתה להיות פתיחה לתורה, כדי להעמיד היחס אל התורה, פעולתה וכחה במציאות, מתוך אחדות ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא.