התורה בתחילת פרק ל"ו מספרת באריכות שבני ישראל התנדבו למשכן את כל מה שהיה נצרך לבניתו, כל כך בדביקות עד שהחכמים והאומנים באו אל משה ואמרו לו "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה'…" ועל כן ציוה משה "ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש… והמלאכה היתה דים… והותר". ויש לשאול, מה הבעיה הגדולה בכך שהעם מתנדבים כל כך? הרי לא באה התורה לספר לנו על קשיים טכניים של עומס יתר על המערכות. ועוד יש לעיין על לשון הפסוק של "דים" שמשמעו מספיק לעומת "והותר" שמשמעו יותר מדאי, וזו כמובן סתירה לשונית.
מסביר ה"שפת אמת" שחכמי הלב זיהו כאן בעיה של "התנדבות יתר", כלומר סכנה שההתנדבות למשכן כבר לא הייתה "לשמה" בכל מאת האחוזים, אלא מעורבבת במניעים שלא מן העניין "שלא לשם שמיים". לעיתים, דווקא כשעסוקים במעשה אידאליסטי, באים אליו שלא בטהרת המחשבות אלא מתוך שיקולים של כדאיות, סיפוק אישי מעצם היותי נמנה על "החבר'ה הטובים", הערכה של הציבור או חלק ממנו על "מסירות הנפש" של אותם עושים, יוקרה וכבוד. כשעושים, מה שחשוב הוא לא הצד החיצוני כמותי של המעשה, אלא כוונת הלב הפנימית, ועל כגון זה נאמר "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין את ליבו לשמיים". ואדרבא, ככל שהמשימה יותר נעלה, התקלה קרובה לבוא, שייגשו אליה שלא מתוך הטהרה הנדרשת, ועל אותם ה"מרבים" הטובים צריך שמירה יתרה "שיהיו כל מעשה ידינו לשם שמיים" וכשזה כבר מגיע לבניין המשכן זו הופכת להיות תביעה קיומית ולא איזו פריבילגיה או הידור במצווה. לכן נאמר כאן שלפני שיהיה כאן כישלון של "והותר" וחס וחלילה כל המוסיף גורע, עצרו ב"דים". מבחינת התכונה העצמית של ישראל הם היו במצב של "והותר" – נתינה ללא גבול בלי כל חשבון על המחיר, והציווי של משה היה מניעתי, שלא נעבור את שלב ה"די".
המסר הפשוט והנהדר כאן הוא שהחיים מורכבים ויש לשאוף לעשות יותר ויותר רק "לשם שמיים", וקשה מאוד לבוא לדברים גדולים רק מתוך "לשמה" ללא כל מניע זר, ולא בגלל זה לא נעשה את המוטל עלינו, אבל דווקא לכן צריך כל הזמן לעמול על הנקיות של כוונת הלב והעשייה מתוכה.
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל לרפואתם השלמה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרבנית חנה והרב רפאל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.