בתחילתו "על פי משה", ובסופו "ביד איתמר בן אהרון הכהן". ואם כן, יש לשאול, מי הוא האיש המנצח על מנין כלי המשכן ונדבת המשכן, משה או איתמר.
ובנוסף לכך יש לעיין בצורך בהדגשת הממונים על הפקידה, ומתוך כך בעניין הפקידה בכלל, שראוי לברר מה תפקידו ומהי משמעות הדגשת התורה על הפקידה של המשכן וכליו.
ונראה, שנזקקו לכך רבותינו ז"ל במדרש: "...ד"א איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים... אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר אל פקודי המשכן... אשר פקד משה, אין כתוב כאן, אלא אשר פוקד על פי משה ביד איתמר וכו'". הרי שביארו לנו חז"ל שמה היה הגזבר, ומינה את איתמר להיות יחד עמו בעבודת הגזברות, ואם כן לא נותר אלא לברר מהי החשיבות בכך שמשה דווקא יהיה הגזבר שהרי לכאורה אין זו אלא עבודה סדרנית, חסרת משמעות, ומדוע יש צורך במשה שיהא ממונה ואחראי עליה.
ובאמת נראה, שעניין הפקידה משמעותי וגורלי הוא עד מאד, שהרי הדגישה התורה עוגן זה במקורות אחרים מלבד בפרשתנו: "ובשמות תפקדו את משמרת כלי משאם" (במדבר, ד', ל"א). ויתבארו הדברים לאור תחילת המדרש שהובא לעיל: "כך פתח ר' תנחומא בר אבא "איש אמונות רב ברכות", אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב"ה מביא ברכות על ידיו, מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הקב"ה, שנאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", הוי איש אמונות רב ברכות שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן, ואץ להעשיר לא ינקה, זה קרח שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה ומה היה סופו "ותפתח הארץ את פיה". הפקידה, בלשון התורה, איננה ספירה סתמית בעלמא. הפקידה משמשת גם לשון זכרון, ביאה אל, מפגש.כשדבר מה נפקד, פירושו של דבר שעניינו, מטרתו ותכליתו של אותו דבר מועלית ונזכרת כעת בחשבון הכללי. כיצד הוא משתלב, מהי התכלית המופקת ממנו. הפקידה של כלי המשכן, סידור ומניין כל חלק וחלק ממנו, הרי הם גילוי ובירור של מטרתו של כל חלק, העלאת עניינו בתוך המערכת הכוללת של השראת השכינה.
וכפי שהדברים הם גם בבית הפרטי - הבית, המורכב מחלקים שונים - חדרי שינה, הסלון, המטבח, וכו'. וסידור הבית - כל חלק במקומו - מגלה ומגשים בעצם את שאיפת חיו של בעל הבית. עולמו של האדם, על כל מכלול תכניו, יוצא אל הפועל בתוך ביתו, וסידור הכלים שבבית הוא בעצם הצבת כל חלק בתפקידו. ואם נמצא אדם שבפתח ביתו יניח ברוב הדר  ארון זכוכית מפואר ובתוכו בקבוקי יין ושתיה משובחים, דבר זה ילמדנו כי זהו העניין הנמצא במרכז מאוויי חייו, ואילו ביתו של אדם מישראל יסודר אחרת, בהתאם לעולמו הפנימי, שאיפותיו ומגמותיו בחיים.
כך הוא, לעילא ולעילא, בבית משכנו של הקב"ה, ושכנתי בתוכם. כל פריט, כלי - הרי הוא מגלה וחושף עניין נוסף במכלול המבנה השלם של השראת השכינה. הפקידה היא המיקום הנכון, הסידור המביא כל פריט אל הכלל, כל כלי אל תוכנו, ובכך מושלמת עבודת המשכן.
ההתעסקות עם העושר, ריבוי הכלים, הפריטים, החלקים - יכולה להביא לבלבול ואיבוד עשתונות. אדם יכול להסחף אל הצד החיצוני שבאהבת הממון, אל הריבוי הכמותי, וההנאה החומרנית מכסף וזהב. וע"ז אמר החכם מכל אדם: "ואץ להעשיר לא ינקה". "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו".
אך, יכולה ההתעסקות עם כל הפריטים השונים והמגוונים להיות סיבה להתעשרות פנימית, לגילוי וחשיפה של עוד ועוד תכני חיים נפלאים, הממלאים את חיינו. כאותם הצדיקים, שממונם חביב עליהם כגופם, באשר יוצאים הם מהנפש ולא מהגוף, מעולמם הפנימי הרוחני, וממילא "כל חלק שבגילויי החיים מוסיף גוון ופן רוחני נוסף לחיים הפנימיים הרוחניים. זוהי העשירות האמיתית, וכך מתוכה תבוא הברכה. משה - " בכל ביתי נאמן הוא", "כי עבד נאמן קראת לו", הנאמנות המוחלטת של משה, הרי היא ההשתקעות המוחלטת במהות, בתוכן, בנשמה, בתורה. מתוך הענווה האמיתית והשלימה הזו, המבטלת כל מסכים ומחיצות, מתוכה ניתן להצמיח ולהפרות הופעות אינספור של חיים, כשכולם מחוברים ומקושרים למהות, וכל אחד חושף תוכן חדש. או אז, הפקידה נעשית כראוי, כל פקידה של כלי - הרי היא העלאת זכרונו לפנינו, חשיפת העניין - המשמעות הגנוזים בו, אשר ע"י חשיפתם הולך המשכן ונהיה אחד.