בין שאר החישובים והסכומים שמוצגים כאן, יש גם סכום מיוחד של מחצית השקל שכל אחד ואחד נתן. כלומר, מלבד התרומה שניתנה למשכן והייתה לפי נדיבות הלב, לפי היכולת הכלכלית של כל אחד. היה סכום שכולם היו מחויבים בו, סכום אחיד- "מחצית השקל בשקל הקודש". מה עשו עם הסכום הזה? מדובר על כסף, מתכת הכסף, ובעיקר מה שעשו עם הכסף, יצקו את האדנים שעליהם עמד המשכן, קרשי המשכן הועמדו על תשתיות, על אדנים מכסף שבעצם היוו את התמיכה מלמטה לכל הקרשים, לכל הקירות והמבנה של המשכן. זאת אומרת שכשאנחנו מדברים על התשתית של כל המשכן, התשתית בנויה על המכנה המשותף, על השוויון,  התשתית בנויה על העובדה שכולם שייכים במידה שווה לעבודת הקדש "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". העבודה הציבורית, ההתרחשות הציבורית העיקרית במשכן בנויה כך שכולם שווים.

יותר מזה, זה שכל אחד נותן רק מחצית, אומר המלבי"ם בפרשתנו, בא לומר שרק כאשר האדם מצטרף אל הציבור, רק אז הוא מוצא את אישיותו השלמה. כל עוד האדם לבדו, הוא ומשפחתו, היכולת שלו לדעת איפה הוא נמצא באמת, מה מצבו האישי, המוסרי, הרוחני, האפשרות הזאת מאד מאד מוגבלת.
כדי שהאדם באמת יראה את עצמו נכוחה, יראה האם הוא במצב נכון, האם הוא מתקדם, הוא תמיד צריך לבדוק את עצמו ולחבר את עצמו למשהו רחב יותר, ציבורי יותר. לכן גדולה כל כך מעלת תפילת הציבור. להתכלל, להיות שייכים למשהו גדול יותר, לאומה.

"מחצית השקל בשקל הקודש", ככל שהחשבונות וההסתכלויות הם מתוך פרספקטיבה ציבורית ולאומית, יש כאן שיקולים של קודש, שקל- שיקול, צורת התייחסות, שיקול דעת הרבה יותר מקודש, הרבה יותר נכון. כך גם כותב ר' שמעון שקופ בספרו "שערי יושר"- שככל ששיקוליו של האדם יותר לוקחים בחשבון את העניינים הציבוריים, שיקוליו הם יותר קדושים.  אנחנו מתקרבים לחודש אדר ב', השבת נקרא גם את פרשת שקלים. אין כמו אסתר המלכה שהניחה בצד את השיקולים האישיים ושמה לנגד עיניה את השיקולים הלאומיים, הציבוריים, ומתוך שיקולים כלליים וציבוריים נכנסה ללוע הארי, לסיכונים לא פשוטים בכלל, זה מופת לדורות. ואנחנו בעקבותיה של אסתר מנסים החל מראש חודש לאחוז במחצית השקל, בשיקולים הנכונים, שקל הקודש, שהם עוזרים לנו לראות את עצמנו במבט הנכון, בראי הנכון.

שבת שלום וחודש טוב.