בצלאל. בצילו של הא-ל. האיש שחי את השאיפה הנפלאה להיות שייך אל הנצחי, אל מה שמעבר לכל גבול, הנקודה ששמה אין יותר מילים, אותיות, ואפילו מחשבות, זו ש"לית מחשבה תפיסה ביה" כלל וכלל. זה שהעולם צר לו והוא בשבילו רק נקודת הזינוק ותחילתו של מסע של התכללות במקור הכול, שההגדרות והצימצומים לעולם לא יוכלו לשאיפת החופש שלו והכניעה למדוד והשקול. שאר הרוח שלו מניע אותו לעולם מעל כל הגדרה מסויימת, ובזאת הוא מרומם את כל המוגבל והתחום.

אהליאב בן אחיסמך. זה ששייך לאותם אהלי אבות, המאחים וסומכים את החיים. שהרי סוף סוף אי אפשר לנצחי הבלתי מוגבל להיות נוגע ורלוונטי לאדם בלי שהוא יוכל לתפוס בו משהו, להכיל אותו במחשבה ומילים, במשפטים המצטרפים לרעיונות מסוימים, שלמרות צער הצמצום וכאב ההגדרה, זו הדרך להבין ולו רק משהו, לתפוס את שולי גלימת המלך, להפגיש את האנושי עם מקור חייו, לחיות במצומצם ובמוגבל את האינסופי, בלי היכולת הזו אין רגליים נטועות בקרקע המציאות, שוב אין האדם אדם, כי האנושי חי בתוך ההגדרות, "בעלמא הדין ובכל אתר ואתר".
הסדר הנכון הוא שבצלאל בראש, אלא שבלי אהליאב הוא לא יבנה שום משכן. שתי התנועות הנפשיות הרוחניות האלו, אע"פ שנראה בעליל השוני המהותי ביניהן, ולכאורה הסתירה הבלתי נפתרת שלהם, מהוות את הכלים המוכרחים לבניית המשכן, הכלל ישראלי והפרטי. לחבר שמיים וארץ אי אפשר בלי להיות שייך לכל מה שהוא מעל ומעבר להגדרה, וללא היכולת והמאמץ לצמצם ולהכיל במילים את מה שאף מילה או מאמר לא יוכלו לו. השראת שכינה היא לא "מצב", אלא עמל מתמיד על שתי הנקודות האלו שרק שתיהן ביחד, ולא אף אחת מהן בלי רעותה, מהוות את שיעור הקומה השלם.


ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.