ישנו מהלך בקריאת התורה בחודש אדר שנקרא ארבע פרשיות. ארבעה נושאים המתווספים לפרשת השבוע הרגילה, הראשון בהם הוא פרשת "שקלים". כל שנה היתה מתבצעת מגבית כללית לקראת חודש ניסן לקניית קרבנות לביהמ"ק, קרבנות חדשים לשנה חדשה. בתחילת בחודש אדר התחילו נציגי המקדש את תהליך הגביה בהכרזה ותזכורת. הזיכרון הראשון שלנו בגביית שקלים מתחיל בהקמת המשכן במדבר, שם נאספו מחציות שקלים מהעם, גם כדי למנותם (מפקד) וגם כתרומה ממנה נוצרו ה"אדנים", בסיסי כסף שלתוכם הורכבו עצי המשכן ומספרם, מאה.
כל דבר "עומד", בנוי ומבוסס – יש לו בסיס עליו הוא נשען. בבנין החיים שלנו מתרוצצות שאלות ומחשבות רבות, הרבה דיונים קוסמטיים ביחס לעיצוב החיים ומטרתם, שאלות שלא תמיד מצליחות לגעת בבסיס וב"לב" שלנו. מהנדס הרואה בניין – יש לו הכישרון לברר מהם יסודותיו, בניין גדול מחייב יסודות גדולים וכו', לאדם מן השורה היסודות הם סודות, צריך עמל גדול כדי לחשוף מה עומד בבסיס החיים. בבניין המשכן, לבו של מחנה ישראל במדבר נבנים היסודות ממחציות שקליהם של ישראל, כולם נתנו אותה התרומה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שיוויון שמאפשר יצירת משהו משותף לחלוטין, שבו אין לאף אחד יותר חלק מהשני. התשתית לבניין החיים של האומה הוא האחדות והדבק בין המרכיבים השונים, הכסף שנוצר מהתכת כל מחציות השקלים לאדנים.
לתת חצי פירושו להבין שיש עוד חצי שדרכו מגיעים לשלם, ההתכה עם עוד עשרות אלפי מחציות היא סוג של השתלמות אישית וציבורית שממנה תוצאות לכל הבניין, "אדני כסף" לשון כיסופים וציפייה לזיהוי אותה נקודה משותפת שבבסיס החיים.
המשכן בנוי על מאה אדנים. יש הקושרים זאת עם מאה הברכות שמברך אדם בכל יום. הגמרא לומדת דין זה מהפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך..כי אם ליראה...", חז"ל קוראים את ה"מה" כ"מאה" ומכוונים אותנו להרכיב את היום שלנו מבירורים ושאלות, מחיפוש. נתינת מחצית השקל היא ביטוי לכך שיש משמעות ותפקיד לכל נפש, לכל מעשה של כל נפש, כל ברכה היא ביטוי של הקשר שלנו למקור, לתשתית, שממנו נבנה עולמנו.
להיות קשור ל"אדן" זה לשים רגע בצד צדדים שאינם מרכזיים, להתעסק לזמן מה ביסודות שהביאו אותנו למה שאנחנו בעיני עצמנו היום, לקשר בין המקום שאנחנו נמצאים בו למקום ממנו התחלנו.
במגילת אסתר מסופר שהמן "קנה" את ישראל מידי המלך אחשורוש בממון רב. חז"ל מציבים כנגד פעולה זו את נתינת השקלים בה אנו עסוקים. זה לעומת זה, שקלי המן מול שקלי ישראל, ושקלי ישראל מכריעים את הכף... אם הסברנו שהשקלים מבטאים את הבסיס ואת המשמעות שלו ביחס לכל מה שנבנה אח"כ, שקלי המן הם הביטוי למחשבה שאין שום בסיס משמעותי לחיים, שאין תשתית פנימית-מוסרית בחיי האדם. הכל סחיר, כל ישראל "מפוזרים ומפורדים", חסרי עמוד שדרה, חסרי בסיס. גם אם היה להם פעם עם, מלך, מדינה, הרי שהכל קרס ולא נותר דבר, אין בהם שום צורך יותר. עולמם הרוחני והעשיר אינו בר מימוש ללא ארץ שפה ומדינה, וממילא אפשר "להשמיד להרוג ולאבד". מול האידיאולוגיה הזו עומד מרדכי, זוכר ומזכיר שדווקא כשעומדים עם הגב לקיר, כשנראה שכל הבניין חרב, היסוד לעולם קיים, מה שהותך והוטבע ע"י המחציות הרבות, מה שהופנם בשגרת החיים ובברכותיה, אינו בר שינוי, סוד הקיום התשתיתי המחיה ומפרה את החיים, גובר על מחשבת המן.
המן מדגיש כל הזמן את החור השחור שבנפשנו, את המחשבות שעל פיהם אין שום משמעות ויסוד למעשים ולקיומנו הפרטי והכללי. חג פורים הוא זמן של הסרת מסכות, של חזרה למחשבה ישרה ופשוטה בה ה"אדנים" של חיינו משפיעים ונותנים "משקל" וערך לכל פרט ופרט, אפילו ענינים גופניים "טהורים" יכולים לשאוב "ברכה" מתשתית רחבה שאין בה מן הפרטיות והאנוכיות אלא כולה כיסופים לשלמות ואחדות, רצון עז לחזור ולספוג מהמכנה המשותף הגבוה והיסודי של כל נדבכי הבניין הישראלי.