הנוהג לומר פסוקים אלו עם כניסת השבת לכבודה של השכינה, שהיא "אשת חיל". כך נראה במקורות המנהגים המובאים מספרי הסוד.

הקישור שבין התיאור המופשט, הפונה אל אשת החיל, עקרת הבית, לבין השכינה- כנסת ישראל- שהיא אשת חיל- בודאי אינו מקרה. במדרש מובא, שכאשר נפטרה שרה אימנו, ספד אותה אברהם במזמור "אשת חיל". המדרש מפרט בכל פסוק כיצד הוא התקיים בשרה (ראה מדרש תנחומא על פרשת חיי שרה).

קישור זה מתעורר ממנהג נוסף המובא בספרי ההלכה, שגם הוא מיוסד על פי ספרי הסוד, והוא לנשק את ידי האם בכניסת השבת. גם כאן, שורשי המנהג בקבלת פני השכינה, והוא מתיישם באם הבית, במובן בפשוט והחי. (ראה במג"א).

כל אלה בודאי מעוררים רגש עמוק ומחשבה על עומק ההשפעה והכוחות הסמויים הפועלים בתוך הבית, בתפקיד האב ובתפקיד האם. ידוע המאמר על רב יוסף, שהיה עיור, וכששמע את אימו מתקרבת אמר: "אקום מקמי שכינתא שאתיא", אקום לפני השכינה שבאה (קידושין לא: ). באגרות ראי"ה (תקנ"ה) מבאר הרב קוק, שרב יוסף (אולי דווקא בשל היותו עיור)- "היה דרכו להביט על הפנימיות". הראיה הפנימית רואה באמא את השכינה. זהו חלק מסודו של המבנה של הבית. כל אדם גדל ברחם אמו, ומשם הוא גדל כשהאם עוטפת ומלווה אותו לאורך כל חייו, בכל שלב לפי עניינו. כשנפטרה אמו של הרב קוק, ישב בכאב ואמר: "שוב לא יהיה מי שיאמר לי מַיי קִינְדר". המעטפת הזו- שאין לנו מושג עד כמה היא חלק מאיתנו, נצרכת לנו, וטבועה עמוק בכל נטיות חיינו- מעטפת זו מקפלת בתוכה סוד, בבחינת "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא".

בכניסת השבת, כשהקודש מתגלה ומאיר את החיים, המבט האמיתי והפנימי הוא המבט השורר בבית. האמא- היא השכינה. כל הקשרים והיחסים מקבלים בשבת עומק מיוחד ומשמעות מיוחדת, כמו ברכת האב לבנים, המעוררת את הקשר שבין הדורות- כך יחס האם לבניה- מגלה מתוכו עולמות נסתרים. כולנו מקבלים בשבת משהו ממידתו של רב יוסף, ורואים את החיים במבט רוחני. השבת היא הנקודה הקדושה שבחיינו, היא השכינה שמלווה אותנו תמיד, ולקראתה אנחנו יוצאים- לקראת האור הכללי שבתוכו אנחנו חיים וממנו את כוחותינו שואבים. וכל פרט ופרט נקשר אל אותו אור כללי דרך האם הפרטית שלו, הפורשת כנפיה, כאם על הבנים, ומגלה בממשות החיים הטבעית את הסוד הגדול הכללי שבעולמות הפנימים. שבת שלום.