לפעמים יש אופנות לא חיוביות, לפעמים יש לחץ חברתי וסחף חברתי מאוד חזק. והאדם נדרש לקושר עמידה, האדם נדרש לערנות. לא כל מה שהחברה והרוב אומרים הוא נכון. הפסיקה אחרי הרוב היא כשאר מדובר על אנשים שחשבו והחליטו בחכמה ובתבונה. אבל אם רוב האנשים שוגים באופן מוסרי או ערכי זה לא אמור שזה נכון.

מתאר המדרש שאחד החכמים של אומות העולם הקשה אל לר' יהושע למה אתם מאמינים באמונת אל אחד הרי רוב העולם מאמין ועובד ע"ז ובתורה שלכם כתוב ללכת אחרי הרוב? אמר לו ר' יהושע, תראה, גם אתם בעצם לא רוב. כל אחד יש לו את הדעה שלו, את המשיכה האישית שלו, אין פה רוב. רוב נוצר כאשר יש בירור רציני ויש הסכמה עם החלטה. רוב שהוא תוצר של הרבה אנשים שכל אחד נמשך ע"פ רצונו האישי לא בהכרח יקרא רוב. בשביל להכריע על פיו את האמת. נכון שיש בעניינים שונים יש צורך לסדר את החיים ע"פ הרוב למען השלום. אבל ודאי שכשהאדם בן החורין מפלס את דרכו בחיים, אסור לו לעצב את ערכיו ואישיותו לפי הסחף של דעת הקהל הרחבה באותו זמן.

הרמח"ל במסילת ישרים מזהיר מאוד מפני החברה ההמונית העלולה לגרור את האדם. ועל זה נאמר "הוי עז כנמר". לפעמים צריך האדם לפתח בקרבו את תכונת העזות, את תכונת העצמאות והחירות. לא להיות נכנע מפני הלעג והתוכחה שהחברה מפנה כלפיו שלא בצדק.

ומסיים המרח"ל בדבריו של דוד המלך "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ". דוד המלך היה נפגש מידי פעם עם מלכים של אומות העולם והיה מדבר איתם מה שהוא רוצה לדבר, דברי תורה ומוסר. למרות שהשיחה המקובלת שם היתה בעניינים אחרים, בענייני הנאות העולם הזה. דוד לא התבייש והיה נאמן לעולמו וערכיו. "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ" אומר דוד בתהלים. דוד המלך שהיה מעורב בציבור, שמכיר היטב את הלך רוחו של הציבור, אבל לא נגרר אחר זרם חברתי כזה או אחר. וכפי שמסיים ישעיהו הנביא "שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ", לפעמים האדם צריך לסדר את חייו כלוח אבן כלוחות האבן האלו שניתנו משמים.