אבל חז"ל מלמדים אותנו דבר מפתיע, ממה שנאמר "אשר תשים לפניהם" מביא רש"י: "ולא לפני גויים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם ע"ז להחשיבה…". ולכאורה יש לשאול מדוע, הרי הדיין שבערכאותיהם יפסוק בדיוק כפי שיפסקו בבית הדין שלנו, על פי כל כללי ה"חושן משפט"?!

אלא, כך מלמד הרב[1], שיש להבחין לא רק בצד הפרקטי של "טכניקת המשפט" וכלליו, שהיא יכולה להיות לעיתים מצד זה זהה בשתי המערכות, אלא גם ובעיקר מהמקור העמוק מאוד והנסתר מעין של נטיית הנפש, שממנו נובע המשפט.

נטיית הנפש הישראלית לשפוט בצדק ואף להעניש את הראוי לעונש, נובעת מהסלידה העקרונית מהעוול בעצמו, מאי המוכנות להשלים עם עצם מציאותו, והרצון לתקן כל עוולה, קטנה כגדולה, ולעקור לא רק את מקרי העוול אלא בעיקר את הנטייה אליו ואפשרותו. להשלים את המציאות באמת ובתמים, לעקור את שורש מציאות הרע, להביא לבריאה רק את הטוב הטוב מכול טוב. נטייה זו כמובן שלולה מכול יצר קטנוני של נקמנות או כל מידה רעה אחרת, ומלאה רצון להייטיב אפילו עם מעולל העוולה ולפעול לתיקונו.

ולעומתה, המוטיבציה הנסתרת מאוד בעומק הנפש האנושית הכללית, ולרוב עטופה בהרבה תדמיות של עשיית צדק, כשמקורה הוא האנוכיות הגסה, שנאת האחר, ההתגדרות ב"אני" ב"שלי", השולל בעומק העניין כל אחר, בבחינת "אין עוד מלבדי" ואינטרסי המגושמים. שמשפט זה מדבר גבוהה בשם הצדק ושאיפותיו, אבל מעמיק באמת את ההתבדלות זה מזה, את הקרירות וההסתגרות, את אי האכפתיות, ואת ההסתגרות בד' אמותי, ורחוק רחוק הוא מהעין הטובה אפילו על האומלל מעולל העוולה, בין במזיד ובין בשוגג, שלא זכה ויש לעזור לו להיתקן מהקלקול שבנפשו, שהביא לידי כך שהוא פגע בזולת.

משורש טוב ייצא רק טוב, ולהיפך חלילה. עד שיבוא היום וגם המשפט הכללי יהיה יונק את המוטיבציה שלו מנקודת אהבת הטוב ושנאת העוולה.

____________________________

[1] בשמונה קבצים, קובץ ב' פיסקה רס"ז.