אחרי המעמד הגדול, מעמד הר סיני, שבו נפגשים עם עקרונות העל, יורדים לפרטים. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", משפטים, פרטים קטנים אשר המכנה המשותף של רובם בפרשת השבוע שלנו הוא הרגישות שבין אדם לחברו. הגמרא בבבא קמא אומרת שמי שרוצה להיות חסיד שיקיים את דיני נזיקין. גם הרב קוק באורות התשובה כותב שנושא מאד מרכזי בחזרה בתשובה, במושג התשובה הוא העיסוק התדירי בהלכות חושן משפט בענייני בין אדם לחברו. הנושא הוא לא רק לא להזיק, אלא הרגישות הכללית לעובדה שממך לא יצא נזק סביבתי.
לפעמים נזק סביבתי הוא בצורה של ממון, לפעמים נזק סביבתי הוא בצורה של נפשות, לפעמים יש נזק סביבתי כתוצאה מדיבורים לא טובים או מלחצים חברתיים לא הגונים. האחריות של האדם לסביבתו, אחריות גבוהה של האדם לסביבתו, זה נקרא להיות חסיד. החסיד כפי שמתואר במסילת ישרים בפרק י"ט בשער החסידות, זה אדם שיוצא מהבועה הקטנה שלו, חושב על דורו, חושב על עמו, חושב על הציבור, מתפלל לשלום הציבור, דואג לציבור. מי שיוצא מתוך הבועה הקטנה ומפתח רגישות לחברה, לסביבה ולאנשים, הוא זה שגם ידאג למצב הדור, וצרות הדור יהיו לנגד עיניו ויטרידו אותו.
מאיפה נובעת צדקת החסידות הזאת של הדאגה המתמדת, של האיכפתיות? רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי במאמר השלישי מתאר באריכות רבה את דמותו של החסיד האידיאלי. והפתח לכל זו ההבנה שאנחנו נמצאים בעולם שהוא "חסד יבנה". החסיד מבין בראש ובראשונה שאנחנו באטמוספרה של חסד. העולם כולו בנוי על אדני החסד. חסיד זה אדם שמשתלב במציאות. הוא לא חריג, להיפך, הוא הנוף. הוא קורא את המפה העולמית ומזהה שהעולם בנוי על חסד, והחסיד משתלב בעולם שכולו חסדים, שכולו דאגה, "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". לא להזיק בפרשת משפטים, פירושו להיות שותף במעשה בראשית, או בלשון חז"ל במסכת שבת: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לקב"ה במלאכת שמים וארץ".