אמנם, מצאנו כמה וכמה הסברים מדוע התייחד חודש אדר בכך שכבר מתחילתו אנו מרבים בשמחה. הסבר מיוחד קיבלנו מתורתו של "השפת אמת", בפישורו על הגמרא במסכת תענית (כ"ט), שם מופיעה מימרא זו.

ה"שפת- אמת" עומד על המשפט בכללו: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". וזו מסקנתו: "משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש, דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה החדשה". לעומת חורבן המקדש וביטול הקרבנות שבחודש אב, הרי שבחודש אדר אנו נפגשים בהתחדשות שבעבודת הקרבנות.

ומנין השמחה- "ונדבו בני ישראל בשמחה שקלי הקודש, וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש היתה שמחה גדולה בעולם".

ההתנדבות לתרומה למקדש מלווה בשמחה גדולה. התנדבות היא התעוררות של רצון, בחירי וחופשי, נטיה עמוקה של שייכות ושאיפה לקשר ודבקות. כשההתקשרות אל הקודש והמקדש באה מתוך הרצון הצומח מתוכנו, אז השמחה גדולה. עבודת הקודש לא "נכפית" וניתנת לנו כנתון מוכרח בלבד, אלא אנו מלאי תשוקה ורצון אליה. כשאין התאמה- אין שמחה, וכשיש רצון וצמאון, יש תחושה של התאמה, וממילא- יש שמחה.

חודש אדר הוא חודש של רצון גדול. "הדור קבלוה בימי אחשורוש". נתינת התורה ההכרחית, בכפיה מוחלטת, שבמעמד הר- סיני, מופיעה כעת בקבלת תורה, מתוך רצון והתעלות שלנו. המסכות מוסרות, המחיצות נופלות, והרצון האמיתי בוקע ופורץ.

רגעי ההתעלות של ימי הפורים מסוגלים ליגוע בנקודות פנימיות שברצון שלנו, לעיתים אף יותר מרגעי השיא של הימים הנוראים.

בספרים שונים נאמר, שחודש אדר הוא ה"אלול" של ראש- השנה של ניסן. תשובה מאהבה, של אביב, של גילויי אהבה בינינו לאבינו שבשמים, של שיר השירים. כל זה מתגלה מתוך התעוררות הרצון שלנו. ו"יריית הפתיחה" היא ההתנדבות לשקלים. עם- ישראל מתנדב לתת למקדש, הלב נפתח ומתפרץ.

"וכיון שקיבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה, עדיין השמחה נמצא באדר, וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה" (שפת אמת שם).

כשנעמוד ונאזין לתרומת השקלים, של כל אחד ואחד מישראל, לבנין המקדש- נטה אוזן לתרומה שלנו, לבקשתנו שלנו, לקודש ולמקדש, ושמחה פנימית תפרוץ ותמלא אותנו. "משנכנס אדר מרבים בשמחה".