יותר מכל חודש אחר, מתייחס בחודש אדר, תוכנו של החג החל בו, אל החודש כולו. לא מצינו "משנכנס ניסן חשים בחירות" "משנכנס סיון מרבין בקבלת תורה" וכאן- "משנכנס אדר מרבין בשמחה". נראה שישועת פורים אינה אלא יציאה לפועל של מה שכמוס בתכונת החודש כולו.
לכאורה, אמור היה אדר להיות החודש הקשה ביותר. אין הלילה יודע וחש שסופו קרוב, והנה מיד תפקיע קרן אור ראשונה ותגרש את מלכותו. אדרבה, הקור והחושך מתגברים ומשתלטים על העולם ביתר שאת. מזלם על ישראל, ימים שהעולם מאיר להם פניו, מניסן הם מתחילים. האדם מצידו עלול הוא עוד יותר מקודם להשתקע בתרדמת עצלותו, שלהי החורף קשים מן החורף.
אולם כגודל הרפיון החיצוני, כן גודל ההתחזקות הפנימית. בחודש אדר מוצא האדם מישראל כח לקבל על עצמו, להתחיל מחדש, גם אם הכל הרוס וקבור.
"אמר רב יהודה בריה דמר שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא: 'הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לשתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" הלכה היא, שיש לנסות לדחות דין עם גוי לימי אדר בהם מזלו של ישראל חזק.
אף שמו של החודש: "אדר" מרמז על תקיפות והתאזרות בגבורה. "הרוצה שיתקיימו נכסיו- יטע בהן אדר" מלשון "אדיר במרום ד'". האדר הוא אילן שכחו רב ולא על נקלה יכנע מפני פגעי מזר האויר, מחלות וזקנה.
כבר מחודש שבט תחילתה של נגיעת ההארה המכה על העפעפיים הסגורות ומזכירה לאדם שישנה התחדשות העומדת על הפרק. אולם באדר, נותן האדם תוקף וחוזק אדירים לרצונו. הוא מתנער מהתרדמה החיצונית האופפת אותו באוספו את כל הכחות שעוד נותרו בהכרותיו הרדומות. היקיצה באה מבפנים, מרצון חופשי, ללא דחיפה מבחוץ וסיוע. ודווקא משום כך, דווקא משום שהאדם צריך לגייס את כל כחותיו מתוך מצב התרדמת המקיפה אותו, מקבלת הדחיפה תעצומות שאינן מוכרות לו בעצמו.
פעמים שלא ימצא האדם סיבה לשנות את מצבו. נראה כאילו לעולם יישן ולא יתעורר. או אז הוא נתקל במונע חיצוני שעומד לנגדו, ולפתע מתעוררים הכחות וכרגע נהפך לאיש אחר, מלא רצון חיים וגבורת מלחמה. כי הנקודה הפנימית, שהיא העושה את ההבדל בין גוף חי לגוף מת, החיות האצורה בפנים, אמנם לא היה לה כל ביטוי במשך כל תקופת השינה, אולם בה כנוס כל כח החיים, וכמו הר געש המתפרץ בבת אחת ומאיים להשמיד את כל סביבתו, כך מתגלה לפתע החיות בכל גבורתה ומפעלה.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" יש אדם שהוא שמח, מסיבותיו הוא, וממילא חיים מאד כל אבריו ותנועותיו, האם תעזור לו עצה חיצונית של הגברת פעילות?!
אך משנכנס אדר "מרבים בשמחה", אין מחכים שהשמחה תהיה מציאות קיימת ונתונה, אלא פועלים אותה. אוספים את כל הכחות שנותרו עדיין ופורצים בכח, והשמחה בא תבוא.
כי אותה נקודת חיים פנימית, חיה היא וקיימת, ובחודש זה דרכה לפרוץ ולהפוך מן הקצה אל הקצה, ממות לחיים, נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. יכולת זו היא "מזלו" הבריא של חודש אדר.