ראשית, יש לחדד שלא משנה מה היה מספר האנשים שנכשלו בחטא הזה, כי לא מדובר כאן בכישלון אישי של פרטים מעטים או רבים, אלא בטעות טראגית של כלל ישראל העומדים בתחתית ההר, טעות הנוגעת הרבה יותר עמוק, בנקודה שורשית באופי הישראלי, שעליה להיות מתוקנת. לו הבעיה הייתה קרובה לפני השטח הגלויים, היא לא הייתה משפיעה בצורה כה דרמטית על ההיסטוריה כולה, וגם התיקון שלה היה קל ומהיר בהרבה יותר.

במקום אחר[2] מסביר הרב שעבודת ה' בטהרתה מטביעה באדם והחברה את האופי היסודי של חפץ מתמיד להיות הולך וקונה שלמויות נוספות על שלמותו, שלא להסתפק באף מדרגה רוחנית ערכית מוסרית מסוימת, ולומר לה ובה "די ולא יותר". לעולם אין להציב רף סופי ומסוים לשאיפות הרוחניות. כל מעלה צריכה לעורר להגעה למעלה עליונה ממנה, לטיפוס לפסגה חדשה, וכך לאין סוף, שכן הוא ייתברך אין סוף לשלמותו, והרצון לדבוק בו צריך גם הוא להיות כזה, ורק ככזה הוא נקרא "עבודת ה' ". כל ירידה מהאיכות הזו, כל פעם שהשאיפה מוגבלת ודבקה במוגבל, זוהי עבודה זרה, סופית ועלובה.

"חטא העגל". ההחטאה הנוראה את השאיפה לדבוק בו יתברך דרך המוגבל שהוא פרי ה"ענות האנושית". ל"עגל את הפינות" למשהו שבמשהו שהוא פחות מהמדויק ביותר, מהאיכות העליונה הנתבעת מעומק הנשמה, לשים גג מעל השאיפות במה שהן מוסבות כלפי משהו מצומצם וחלקי, ולא להתרומם עד אין סוף. לרקוד במעגל בתחתית ההר, מעגל סגור סביב המצאה אנושית גדולה ונהדרת ככול שתהיה.

עם ישראל לא בא לעולם להודיע משהו פחות מהאיכות היותר גבוהה לדבוק בה'. כאלו אומות יש כבר שבעים, ולכן כל עוד הוא לא מתוקן בפנימיותו מאותה חלקיות בה לוקים העמים, באמת אין לו הצדקה לרשת את ארצו בצורה חלקה, שכן הנפש האנושית לא מסכימה לו שהוא יהיה כזה, וזה מעורר התנגדויות וסערות נשמתיות הרבה בעומק ים זרמי החיים הפנימיים, שעל פני השטח הם מתורגמות למלחמות. המזור היחידי לתיקון האנושות כולה, תלוי במה שישראל יינקו מחלאת החלקיות ויסתפקו באיזה מועט, ובזאת הם יוכלו אכן למלא את תפקידם ההיסטורי, להשפיע מהאיכות הזו גם על שאר שבעים האחים העולמיים שלהם, באופן ממילאי ובדרכי שלום ונחת.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] אורות המלחמה פרק ד'.
[2] עין איה ברכות, פרק ה' פיסקה מ"ג.