הרב[1] מברר מהו הגורם לחטא העגל ומסביר לא רק מה קרה, אלא בעיקר מה הביא לכך שקרה מה שקרה. לא את המניע החיצוני טכני, אלא את נקודת הכשל הערכית נפשית, המידה הלא מתוקנת שהופיעה במלא עוצמתה ומלווה מאז ואילך כל כישלון פרטי וכללי של עם ישראל. החשיפה של הנקודה השורשית הזו תביא גם בסופו של חשבון לתיקון האמתי שלה.

מעמד הר סיני לא מסתכם באיזו חוויה עילאית רוחנית של עם ישראל העומד תחתיו, הוא אפילו לא אירוע מכונן בהיסטוריה הישראלית גרידא, אלא הוא קביעת ערכה של המהות הנפשית הישראלית ככזו שהתעלתה והתנקתה מהשייכות לקוטן ולחלקיות. כל אחד ואחת היה נביא ממש, נשמתו נטהרה ונזדככה, והכירה את אלוקיה מהנקודה היותר עצמית שלה, והזדהתה אתו בטוטאליות המכסימלית. המפגש הזה עורר מיד בעם ישראל את האופי האידאליסטי שלו, את הרצון "לזכות" את שאר האנושות בתיקון הזה, להשפיע, להראות את הדרך, לגאול ולהיטיב עם כול, ולא לקחת את זה למקום הפרטי והאנוכי.

אלא שלא די במפגש עוצמתי ככול שיהיה עם נקודה אמתית פנימית ובהזדהות איתה. ככל שהנושא יותר שורשי ונוגע בעומקה של הנשמה, הוא טעון צניעות יתירה, חשבון עמוק ובירור ארוך יותר, זמן לעיכול, מהלך מאוד אינטימי ונסתר, על מנת שהוא אכן יהווה את נקודת היסוד לכל החיים, ישרה בכל המערכות בצורה בריאה והרמונית, ויהיה תודעת על ותודעה גלויה לכול מהלך החיים. רק אחרי תהליך שכזה ניתן "לצאת החוצה", לפעול בעולם החיצוני על הסביבה ולהוביל מהלכים משמעותיים, בלי לחזור ולהיות בדיוק מה שהיינו קודם לכן. "אבל החשק הפנימי להתגלות מיד אל החיים, להסביר את התוכן האלקי המתגלה בפעולות מורגשות, בסימבולים מצוירים, זהו חפץ של ההתפרסמות הבאה בלא עתה…", זהו כישלון הבוסריות, חוסר הסבלנות, שאולי נובע ממניעים טובים, אבל אחריתו היא שהוא חוזר "לעורר את הזוהם הנסתר של הארס האלילי לשוב לפעולתו והמכוערה".

כשלוקחים מהר מידי, הרבה לפני שנקודת הזהב של הנשמה הצליחה להתפשט על כל מרחבי החיים ולתקן אותם, את אותו הזהב, לכתוב עליו "עלה שור", עלה והצלח והובל את המציאות, חרוש בפניה את התלמים הישרים וחרוץ נתיבים מלאי חיים, קפוץ לאש המעשיות ופעל בתוך התופת, לא יוצא שור אלא עגל, טיפוס ילדותי וחסר אחריות, תמים עם עיני עגל אבל דווקא בשל כך חסר יכולת לשאת בעול לאורך זמן ובישרות הרצויה.

·            ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] בספר עין איה על מסכת שבת, פרק ט' פיסקה פ"א.