מצות פרה אדומה היא המצוה הבולטת המפגישה אותנו עם מושג החוק. "זאת חוקת התורה". התחושות הראשוניות שמתעוררות כשנפגשים עם "חוק" הן תחושות של חוסר נעימות. צריך להשמע למשהו לא מובן, לא נתפס, ולכאורה לא הגיוני.

האישיות שלנו על כל כלי המודעות שלה, איננה חשה את עצמה ניזונת ומופרה מהחוק. לפעמים היא גם מרגישה שכוחותיה החופשיים, הלימודיים והמחקריים, מדוכאים תחת ההשמעות לחוק.  
כל זה, כאמור, במבט ראשוני. יש צורך לשנות גישה, ולהתייחס אחרת אל החוק. השינוי כולל כמה תהליכים של בירור והבנה, אך דומה שהנקודה הראשונית הקודמת לכל היא הענוה. מה משמעותה של ענוה בהקשר שלנו?  קיומו של "חוק" מבחינתנו מלמד שישנה מערכת שלמה, שהחוק הוא אחד מסעיפיה, ומערכת זו לא התחילה מתחושותינו, מחשבותינו ורגשותינו. כמו שלגוף יש מבנה וסדר, ולמבנה יש חוקיות משלו, הגוזרת מתוכה מסקנות מעשיות- כך גם לנפש. הנפש שלנו לקוחה מעולמות עליונים, מורכבת מכוחות וזרמים שונים, ויש לה סדר וחוקיות משלה. ולמעלה מכך- גם לעולם כולו יש נפש, סדר וחכמה. "התורה היא סדר העולם", כתב המהר"ל. החוקים הם המסקנות המעשיות של הסדר הכללי. המצוות אינן אקראיות, מקוטעות, נקודתיות, צו לצו, קו לקו, עיר פה זעיר שם. המצוות הן תוצאה של מערכת שלמה של חכמתו של "הדור נאה, זיו העולם".

זו משמעותה של הענוה. ערך המצוות אינו נמדד לפי תחושותינו. הן לא התחילו משם, ולא משמשות כאמצעי למלאן. בודאי שגם מילוי התחושות והתודעה נכלל בפעולת המצוות. המצוות מחנכות, מחכימות, מעוררות רגשות של רוממות ועדינות. אבל ראשיתן במקור הרבה יותר גדול וכללי.

המסקנה מכך היא, שאופן עשיית המצוות נקבע על פי המדדים הנמסרים לנו בתורה. אסור לנו לעצב את ההלכה לפי רגשותינו המשתנים, כי שורשה לא נמצא שם. אנחנו מחוייבים להקשיב היטב למה שנאמר בתורה, למסר ולרצון שבכל מצוה, כפי שהוגדרה בתורה שבכתב ובעל- פה. בודאי שהתורה "עוזרת" לחיים להתעלות אליה. ישנן הקלות, וישנם היתרים לשעת הדחק, אך כל אלה נמצאים בתוך המבט העקרוני על עניינם של התורה והמצוות, ואופן התממשותן.

מכאן אנו שבים לראשית דברנו. המפגש עם החוק מהוה דרך לתיקון סיבתו של חטא העגל. גם הרצונות הטובים והמרוממים של בקשת קרבת ד' צריכים לצאת אל הפועל על פי המדדים של המערכת הכללית של מבנה הנפש העולמית והפרטית, דרכיה של התורה. לעשות עגל על פי מה שנראה לנו, ומתאים לרגשותינו- זוהי הכפפת התורה לרגש ההווי, הזמני והעבשי, הפיכת חיי עולם לחיי שעה. התיקון הוא בענוה של הכרת שייכותנו למערכת של חיי עולם, כפי שאנו מברכים: "חיי עולם נטע בתוכנו".

כשמעמיקים ומתבוננים בעקרון זה ובמשמעותו, הופכים החוקים לנעימים ומתוקים. החוק איננו משהו זר ותלוש. החוק הוא סימן לכך שעולמנו אינו הפקר, שישנה מערכת כללית המקפלת בתוכה את כל הבריאה כולה, "התורה שנקראת ראשית" (רש"י לתחילת התורה). ויותר מכך- החוק מלמד אותנו, שאנחנו שותפים למלאכת הרפואה הזו, של כיוון העולם והתאמתו למבנה הפנימי שלו. כל מצוה פותחת בברכה: "אשר קידשנו במצוותיו". המצוות הן קדושה שאנחנו מתקדשים בה, בהיותנו "חלק מהמערכת", פועלים ומשפיעים. ובמובן מסוים, דווקא המפגש עם החוקים, המצוות ה"שמעיות", הבלתי  מובנות בכלי ההשגה הרגילים, הוא מאיר לנו במיוחד את הסוד העמוק של חיינו. ודווקא בהן יש מתיקות מיוחדת. (ראה על כך בספר אורות, סוף המאמר "למהלך האידאות בישראל"). פתח זה משמש שער לקפוץ פנימה, להתמלא בענוה ובתמימות, בנאמנות ומסירות, לכל מצוותיה, משפטיה וחוקיה של התורה. אשרינו, מה טוב חלקנו. והשייכות הזו מטהרת, מוציאה אותנו מההתכנסות וההשתעבדות לחיי הזמן המוגבלים והחסרים אל קשר עמוק לחיי עולם נצחיים ושלמים. מתוך תהליך טהרה זה, של ביטול הפרטיות- הזמנית והמצומצמת, והשתייכות לכלליות המקיפה, מתוך כך נגיע בע"ה לפרשת החודש, להתחדשות ופריצה חדשה בכל מהלך החיים, גם של חיי השעה. "החודש הזה לכם". שבת- שלום.