"ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה...ונתת שמה מים". מטרת הטהרה של הכיור אינה טהרה מטומאה. גם אם הכוהנים טהורים לגמרי, לפני שהם נגשים אל העשייה, לפני שהם ניגשים אל המקדש, הם נדרשים לרחוץ את ידיהם ורגליהם. לקדש ידיים ורגליים,. לקדש, להקדיש, לייחד, לרכז את המחשבות והמעשים.
יש הרבה עבודות שאנחנו עושים בחיים, יש הרבה מצוות, יש הרבה יוזמות, יש הרבה פעולות טובות. אבל נדרשת גם כוונה. להתקדש, להיות מרוכז, לכוון. לקדש ידיים ורגליים, לייעד יעוד חד משמעי ועליון, את כוחות העשייה והתנועה, את המחשבות, את האישיות. להסתכל על עצמנו ולראות- שהפנים והחוץ שלנו שווים, זהים. המים הזורמים בכיור, מבטאים את הזרימה הטהורה, כוחות החיים ללא התערובת של מחשבות זרות, נטיות אישיות, חשבונות נמוכים, משהו זך, נקי, אנחנו עצמנו.
דווקא כשבאים אל עולם העשייה לא פעם מתלוות לכוונות טובות כל מיני חשבונות צדדיים. הכהנים נדרשים, וגם אנחנו בעקבותיהם, לשאת ידינו קודש, להיות ברי לבב. כך דוד המלך מתאר את מי שראוי לעלות אל הר ד': "נקי כפים ובר לבב", לא רק במובן הזה שהוא לא עשה מעשים שליליים, אלא שכוונת ליבו שלמה, תמימה.
מאחורי כל הפעולות זהו ניקיון הכפיים האמיתי. רחץ כפיים, אומר דוד, ורק אחר כך "אסובבה את מזבחך ד'".כי ד' יראה ללבב ולא רק לעיניים אומר שמואל. יש הרבה מה לנקות, לא רק במעשים, אולי בעיקר בלב.
עברנו את ימי הפורים בשמחה, ואנחנו הולכים וצועדים לקראת ימי החירות, ימי הפסח. הולכים לקראת תקופה של ניקיון גדול. עיקר הניקיון, עיקר הטהרה, עיקר הכיור זה הלב. הכיור היה בנוי ממראות. מראות נחושת משופשפות, מזוככות. להסתכל על המראה עוד פעם ועוד פעם ולראות שאנחנו באמת שם. מאחורי הפעולות, מאחורי המעשים, מאחורי היוזמות.
אביב שמח ופורח בשורות טובות ושבת שלום.