מה הייתה המחשבה של אותו חלק מעם ישראל שביקש מאהרון לקום ולעשות לו אלוקים מאחר ומשה בושש מלבוא? הרי קשה להניח שהם ביקשו ממש איזו עבודה זרה לעבוד אותה לאחר ששמעו מפי הגבורה "אנכי ה'…לא תעשה לך פסל וכל תמונה…לא תשתחוה להם ולא תעבדם…".

מלמד אותנו הנצי"ב (על פרק ל"ב פסוק ב') שבאמת, חוץ מאיסור עבודה זרה הפשוט, בו בעצם ממירים את עבודת ה' מתוך הנחה שהוא עצמו מסר את כוח הנהגתו לאיזה אמצעי, ישנו עוד איסור אותו עדיין לא ידעו לא העם ולא אהרון, ומאחר שכן, על עצם הבקשה שלהם אין ביקורת ולא היא מוקד החטא. הבקשה של העם הייתה שיהיה להם איזה פסל או אמצעי קבוע אחר, בעזרתו הם יוכלו לבקש על צורכיהם מה' ולהיענות ממנו. כלומר, אנחנו רוצים "מגשר" של קבע בינינו ובין הקב"ה, שיוציא ויביא בשבילנו, וזה דווקא בגלל שהם העריכו שלהם עצמם אין כוח ועוצמה לעמוד בדרך קבע בתפילה ישירה אל ה'. יוצא א"כ שהבקשה שלהם נבעה דווקא ממקום טוב, מתכונה של ענווה ויראת ה'. אומר הנצי"ב, שלדבר שכזה יש מקום בעיתים מסוימות ובאורח עראי, אבל לא כדרך תקשורת קבועה של עם ישראל עם הקב"ה. איסור שכזה באמת לא יכול להיות מובן מאיליו, ולולי שהוא היה נאמר מפורשות למשה, לא היינו חושבים עליו מסברא. אבל לאחר שהוא כן נאמר, למדנו שני דברים חשובים מאוד:

          א.         למדנו שכל אחד, בכל שעה ובכל מקום, באיזו סיטואציה מורכבת ולעיתים אפילה ככל שתהיה, יכול להתפלל ישירות אל הקב"ה! בינינו ובין ה' אין צורך בתיווך כלשהוא, ובוודאי שלא בצורה קבועה. 

          ב.         למדנו שמה שה' רוצה מאיתנו הוא לא להיות סמוך ותלוי על כוחו של מישהו אחר. מאחר ואנחנו יכולים לעמוד מולו בתפילה, זה עצמו מכריח שנעשה את כל המאמצים להתפלל בכוחות עצמנו. כל השתדלות שאדם יכול לעשות למען עצמו, הוא מחויב להתאמץ, ולא להיות טפל לאחר. הנטייה להיות נזקק בדרך קבע צריכה להיות מושרשת מקרבנו.

זהו "עולם אמוני" מתקדם מאוד, שמצד אחד מכיר במוגבלות של האדם, בזה שיש גדולים וחזקים ממנו, כאלו שיכולים להשיג בשבילו הרבה ולעזור לו, אבל מצד שני יש כאן הכרה באחריות הרובצת על כל אחד מאיתנו, ראשית כל ולעולם,  לעשות את המיטב מצידו, לא להיכנע לנטייה להסתמך על אחרים, טובים ככל שיהיו.
נקודה למחשבה. אנו עומדים כבר פחות משלושים יום לפני חג פסח, חג הגאולה. האם נוכל להתחיל ולדרוש מכאן בדבר השאלה "מהי גאולה" מה מצופה מהאדם בתהליכי הגאולה?