משברים / הרב אליעזר בר-און
 
אחד הארועים הקשים ביותר של עם ישראל מתואר בפרשתנו. חטא העגל הינו כשלון נוראי, ובפי חז"ל "כלה המזנה תחת חופתה". סך הכל  ארבעים יום אחרי נקודת השיא של מתן תורה, מקום החופש המוחלט מהמשעבדים ומהיצרים, נופלים אנו שוב בפח. בחוסר סבלנות קולקטיבי לחזרת משה, בהעדר "ספק רוחני", עוברת בעם תחושה שכדי ליצור מפגש חי ותוסס עם האלוקות, עם הנשגב, חייבים "לחוש" אותה, לראות אותה בעיניים, צריך לייצר אמצעי מוחש שדרכו נפגוש את עולם הרוח, צריך "לחבר" את מושגי הקודש גם לפינות החומר הכי רחוקות - עגל זהב. הזריזות, או שמא הפזיזות, לסיפוק הצרכים הרוחניים של העם, מכשילים את המהלך האלוקי החורז את יציאת מצרים עם ירושלים. תהליך הסטורי שהיה יכול להיות 'שלם', שכל ההליכה בו היא מטוב לטוב גדול יותר, ללא חריקות ומכשולים, הפך למסלול של תקלות והתמודדויות.

אחרי שבר כזה, "שחת עמך.. אכלם ואעשה אותך לגוי גדול", עומד המנהיג, משה, בידיו הלוחות, שבהם כל אותם עקרונות נעלים כתובים, אך כבר מחוללים, ומתחיל לצאת לדרך מחדש.
כן, שבירת הלוחות אינה סיום "פרק א'" אלא התחלה של "לוחות שניים". התוכן שהיה חרוט על הלוחות "פרח" בגלל שהלוחות לא היו מספיק ראויים כדי לספוג אותו, ישראל עוד לא היו בעלי יכולת לשאת בלבבם שלמות כל כך גדולה. כשנוצר פער גדול כזה בחיים, המשבר כבר בפתח. "שוברים את הכלים" כאשר הכלים אינם מצליחים להכיל את התוכן שנוצק לתוכם. בתקופות מעבר בחיים, למשל מילד למבוגר, ההכרה והמחשבה הבוגרת לעיתים מקדימה את ה"ראויות" הנפשית להכיל אותה, זה יוצר משבר גדול, אין במה להתפס, איפה שהייתי אתמול כבר לא רלבנטי וגם המקום של מחר עוד לא מובטח. משה בושש מלרדת, הכל מעורפל, לא ברור לאן צועדים "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". בדיוק בפינה הזו מתגנב לו היצר הרע. בין שתי מדרגות החיים, בשלב המעבר, כשאין במה להחזיק, נכנסות להם שיטות חיים חדשות ומוצאות מקום בלב האדם. לא מה היה, לא מה יהיה, אלא מה עכשיו יספק, מה עכשיו ירגש וירומם. מה השיטה המיידית ליצור מרכז חזק שכולם יחגגו סביבו, הוא לא חייב להיות אמיתי או משמעותי, הוא חייב להיות חזק ונוצץ, בשלבי מעבר אין בעיה להשיג תקציבים לפרויקטים כאלה, "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", תחושת הריק כל כך גדולה, שברור שתהיה מסירות והקרבה לפתרון, ולו רגעי וחלקי.

המשבר מחייב את כל בעלי העין הפקוחה למבט מחודש. כילד מתבגר הדורש את אמון ההורים, נדרש משה להבעת אמון בעם "ועתה שא חטאתם.. ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יש גרעין של טוב ושל אמת שמשמעות המשבר היא שצריך למצוא דרך מחודשת למפגש בין אותו גרעין של טוב שהוא החרות החרוטה על הלוחות, לבין לבבות בני ישראל.

המשבר מברר שישנם חלקים שונים באדם ובחברה, אין אחידות, והתוכן העליון צריך להפגש קודם כל עם הצדדים העליונים יותר שבאדם. העולם אינו בנוי לחיים ללא התמודדות בין צדדים שונים. יש אפשרות לחיות בשאיפה אדירה, בצמאון גדול, בהשתוקקות לאותו מעמד עליון. אך הדרך, "החיים" חייבת להיות מתאימה למקבלים אותה, ההתקדמות צריכה להיות מדורגת. אחרי המשבר, יוכל הנער להיכנס לאט ובטוח לעולם המבוגרים. המשבר יצר איזה ריק, שאי אפשר בלעדיו. לא נוכל (כנראה) לספוג תורה שהיא טובה ומתאימה, ללא ריקון וצמאון אליה.

העולם אינו 'עומד' בנקודת השיא שלו כל הזמן. העיקרון המנחה את התנועה בעולם זה ההטבה ולא טוב מוחלט נעלם, זה האחרון נשאר ברקע, ברום המעלה, התגלותו היא רק ע"י הדרוג וההבדלה, בין טוב לרע, בין חושך לאור, בצורה שמתאימה ליכולת האנושות לספוג ולהכיל, השוני יוצר את התנועה וההתקדמות. הלוחות השניים הם הבשורה האלוקית לקבלת תורה מצד המקבל, בסגנון שמתאים לעם היוצא ממצרים ולדורות שאחריו. "הואיל משה באר את התורה..." בכל השפות והסגנונות, בלי לפגוע באותנטיות האלוקית של התוכן, אך עם הסברה ופניה כלפי  ה"נושאים".

ב"ה נצליח כולנו, בכלל ובפרט, בשלבי המעבר שעוד נכונו לנו, בהריסת עגלים ובשמחת חיים...
 
אליעזר.

הלימוד לרפואתה של ראומה תקווה בת חנה.