אף כי בוודאי שאין ביכולתנו לעמוד על מלא עומקם של דברי חז"ל, מכל מקום נוכל לדלות מהם משמעות ותוכן כלפינו. הבן מטנף פלטין של מלך. יש כאן פגם בהתייחסות אל המלוכה, חסרון בהכרת כבוד המלכות ובהבנה שפלטין של מלך איננו כמו ביתו הפרטי של האדם אלא מקום בעל חשיבות עליונה, מדרגה אחרת ממדרגתו.
האמא, האישיות שמכוחה חי הבן, המגדלת אותו ונושאת אותו אצלה, היא הכתובת שממנה יבוא הנקיון והתיקון.

חטא העגל הוא פגם ביחס ל"פלטין של מלך". מפורסמים דברי ריה"ל בכוזרי בביאורו של החטא. עם ישראל זקוק ל"נעבד מוחש", אמצעי מקשר בינו לבין העליונות השמיימית הרוחנית. ואכן הדרישה נכונה ואמיתית. אלא, האמצעים האלה אינם תולדת רגשות האדם הסובייקטיביים. התקשרות אמיתית אל מקור החיים, אל הקב"ה, תבוא בדרכים הנולדים מרצונו יתברך, ולא מרצוננו שלנו. כל זמן שאנחנו בכוחותנו המוגבלים והאפסיים מהווים מדד ומקור לדרכי ההבעה וההתקשרות - לא יצאנו מידי מחלתה של העבודה הזרה. הקטנת הקשר והדבקות אל מושגים אנושיים מוגבלים. ובכך נשארנו בתוך עצמנו, לא התעלנו למימד חדש, לא דבקנו באמת בדרכי החיים של מלכו של עולם. זהו טינוף פלטין של מלך. נהגנו כלפי היכל המלך כשאר חיינו המוגבלים והיחסיים, ולא השכלנו להתקשר אל המדריגה החדשה של מלכו של עולם. הנחנו חיי עולם ונותרנו בתוך חיי השעה.

התיקון יבוא מהכוח העמוק, שממנו נולדנו, וממקורו אנו שואבים - האמונה. תום האמונה. פרה אדומה תמימה - "על שם ישראל שהיו תמימים, ונעשו בעלי מומין, תבוא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם" (רש"י, שם). מצוות הפרה נקראת "חוקת התורה", הבלתי מובנת ובלתי מושכלת. היא בוודאי לא תוצר של הזדהות, רגש או השכלה אנושית. היא תולדת האמונה. תום האמונה הוא הקשר העמוק הנטוע בתוכנו, הקודם לכל הבנה או הרגשה. הוא הכוח הקודם לכל. רבש"ע נטע את עצמו כביכול בתוכנו, ואנחנו קשורים בו גם בלי שום הסבר, בתמימות. שממנה אנחנו יכולים לדלג אל העשייה וההתמסרות לכל חוקי ה', בלא תלות וללא צורך בהבנה, הרגשה והזדהות. לאחר מכן יבוא ה"נשמע", כל כלי ההכרה יהיו שותפים, וימלאו את האישיות וכלה באמונה ובמשמעותה.

מהלך זה של התעלות מעורר לנו את היחס הנכון אל ה"פלטין של מלך", ואנחנו מתמלאים בענווה החפצה לשמוע את דבר ה', את ציוויו המוחלט, שהוא מעבר לכל מה שבכוחנו להשיג ולגעת, וזה אושרנו, זו שמחתנו, וזה מקור טהרתנו.