כשאתה סופר יש מכנה משותף לכל המספרים ולכל החפצים שאותם אתה סופר, יש איזה סיפור, יש תוכן משותף, הגדרה. לספור את עם ישראל זה לא דבר פשוט. מי זה עם ישראל? אתה יודע להגדיר אותו? מחצית השקל! ההגדרה אולי הכי נכונה שאפשר לומר עלינו, על כל עם ישראל ועל כל אחד ואחד מאיתנו, זה שאנחנו מאד מאד רוצים להיות קרובים אל הקודש, שוקקים אל הקודש. יש בתוכנו איזה אי השלמה עם מציאות חלקית, אנחנו מרגישים תמיד שאנחנו רוצים עוד ועוד. עוד התפתחות רוחנית, עוד התפתחות מוסרית, האמונה שלנו היא אמונה בגודל אינסופי, ולכן התביעות הרוחניות שלנו יש בהם גודל אינסופי. תמיד מחצית, כמה שנספיק, כמה שנגיע, כמה שנתרומם, אנחנו רוצים הרבה יותר. הערצה אל הקודש, השאיפות שאין להם סוף כלפי הקודש. רק לא עגל, רק אל תגדיר את עם ישראל בהגדרות מסוימות מוגבלות. רק אל תצביע על משהו ותאמר כאלה אנחנו, זה מה שמניע אותנו ואפשר למשש ולהגדיר ולתפוס. רק לא משהו מצמצם. תמיד שהחלומות יהיו יותר גדולים, תמיד שהשאיפות לא יהיו מצומצמות. עגל, יש מפרשים - דבר עגול, בר תפיסה עם התחלה וסוף, מוגדר, מסומן. רק לא ליפול במטרות החדות האלו, המוגדרות מדי. שהחלומות שלנו יהיו פורשי כנפיים למעלה, שהשאיפות שלנו יהיו עולות עולות. אנחנו רוצים משכן שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. משכן שמאלץ אותנו יום יום להתחיל דרך חדשה טיפוס חדש בלא מנוחה ושאננות על פני מה שבנינו עד היום. כך בעקבות ימי הפורים, כך אנחנו - חדשים, שואפים, חולמים על דברים שעוד לא חלמנו עליהם, רוצים להתקדם עוד ועוד בכל תחומי החיים שלנו.