א. ראשית כל, מבחינה פסיכולוגית- נפשית פשוטה. זכיכות הדעת והשאננות הן "המתכון" המוצלח ביותר לכשלון. כשאדם או ציבור בטוח בעצמו יתר על המידה, הוא איננו שם לב לבעיות, לאגרים ולאויבים הצרים עליו. הוא לא מתאמץ ומשתדל מספיק  הוא לא בוחן את עצמו שוב ושוב, הוא לא מנסה להתקדם ולהשתפר. התוצאה מכך היא- שבר.

ב. ויותר מכך, המעמד של "הגאון" גורם לאדם לעמוד על מצב לא אמיתי. חייו נשענים על דמיונות ותחושות מופרזות על עצמו. ולמעשה- אין אחיזה לכל. הכל "יתפוצץ", במקודם או במאוחר. חכמינו ז"ל במסכת מגילה (טו:) דנים בתוכניתה של אסתר המלכה: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן". מדוע אסתר מזמינה פעם ועוד פעם את המן למשתה, נותנת לו כבוד מדומה והרגשת חשיבות. אחת התשובות המובאות בגמרא היא "רבה אמר- לפני שבר דאון". לפני שישבר ויפול רשע זה- צריך, כביכול, להביא אותו אל תחושת ה"גאון". כך פירש זאת המהר"ל בספרו "אור חדש": "כאשר האדם יש לו גדולה זאת ביותר, דבר זה הוא לפני שבר,כי הגאוה היתירה היא דבר תוספת, וכל תוספת קרוב להיות בטל... שכל גאון וגבהות יותר מן הראוי קרוב להיות ניטל מן האדם". מבחינה אמיתית, אין עתיד לחיים שבונים את עצמם על דברים דמיוניים ולא אמיתיים, גם אם הם עטופים בחוזק ושררה. האמת מנצחת, היא המציאות המתבררת עם הזמן. גם תופעות שנראות מרשימות וחזקות, אם אין בהן יסוד אמיתי- הן תחלופנה ולא ישאר מהן הרבה. הגאוה היתירה היא מצב שבו האדם יצור לעצמו מעמד "בלי כיסוי", חסר בסיס אמיתי, וממילא= האמת "תדבר", המציאות תוכיח את עצמה, והשבר יגיע.

ג.  ועוד- הגאוה לא נותנת מקום לכוחות נוספים לבוא לידיד ביטוי. המצב של גאות יתר גורם להצטמצמות האדם עצמו, במה שהוא חושב ומייצג, ותו לא. אין כאן התחדשות, אין כאן הקשבה, ואין כאן אפשרות לעוד מחשבות ורצונות להתגלות. עמדה זו היא עצמה הגרום לשבר. שכן כל כח ה"ממצה את עצמו", ואומר את מה שיש לו לומר- בכך סיים את תפקידו. כך הסביר זאת המהר"ל בספר "נצח ישראל" (פרק כ'): "כי בתכלית הדבר- נשלם הדבר... ולפני שבר שהוא הסילוק וההעדר, היה התכלית שלו, כין אין ספק כי בתכלית הדבר שם הוא נשלם, ומפני ששם הוא נשלם- ראוי שיהיה שם שלימתו. ולפיכך לפני שבר, שהוא תכלית שלו שם הוא גאון שלו, כי זה שלימותו". כל השלמה, תכלית של עניין- היא עצמה סיומו, כליונו. הגאוה גורמת ל"סיום התפקיד", לתכלית, למיצוי, וממילא- לשבר, לכליון.

וממידה רעה נלמד על המידה הטובה. הענוה היא המקיימת, היא המחדשת, היא הנותנת המשך קיום ותמידיות... "לפני כבוד- ענוה". ככל שהאדם מעמיד את עצמו במקמו הנכון. הוא יודע מה יש בו ומה אין בו. היכן הראשית והיכן האחרית. הוא חלק ממהלך שלם. עמדה כזו של ענוה מולידה שימת לב, חשיבה, זהירות, שאיפת התקדמות והשתלמות, אמיתיות וכנות, ונתינת מקום לכוחות ומדריגות חדשות להתגלות.

לפרעה נאמר: "עד מתי מאנת לענות מפני". וכתב רבינו בחיי: "מה הקב"ה דורש מן האדם- הוא ההכנעה והכשלות נבוכדנצר הרשע שלא נכנע... לפני שהיה מתגאה ועשה עצמו אלוה...לפיכך הכניעו הקב"ה והשפילו... שהרי ההכנעה וההשפלה עונש גאוה, שנאמר לפי שבר גאון. כן פרעה הרשע מאן להכנע בגאותו וגאונו, ועל כן אבד בסופו".