בליל היציאה ממצרים נדרשים בני ישראל להקריב קורבן, קורבן הפסח. והתורה חוזרת פעם, פעמים, ושלוש וקוראת לקורבן הזה- עבודה. "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" , "מה העובדה הזאת לכם". קורבן הפסח, השייכות של כל יחיד ויחיד לתהליך הלאומי, ליציאה ממצרים, לזהות הקולקטיבית.
נדרשת כאן עבודה, השייכות הזאת היא אומנם טבעית, אבל היא דורשת מאתנו עבודה תמידית השקעה מתמדת, "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" דורשים חז"ל, אדם שמתנכר לזהות הישראלית שבו. כי הזהות שלנו שונה משל שאר העמים, כותב הרב קוק באורות. אצלנו השייכות לאומה היא שייכות לערכים נשגבים. השייכות לאומה היא שייכות לקודש. זה דבר שדורש עבודה ומאמץ, זה דורש בחירה מתמדת. השייכות לאומה היא לא רק שייכות לאנרצית חיים ספונטינית. היא לא רק שייכות למולדת שבה פשוט גדלנו. לכן יציאת מצרים לדורות, כוללת בקרבה עבודה, עבודת היחיד ועבודת המשפחה, עבודת השיוך.
"לְאוֹת עַל יָדְךָ", נאמר בסוף הפרשה, "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם".
כל יחיד ויחיד נדרש לקשור את גורלו האישי. לא רק לעם במובנו הקיומי אלא לעם במובן היעודי, הרוחני. במובן הנעלם והנסתר שטמון באותה זהות ישראלית עמוקה. אנחנו נמצאים במדינתנו, מדינת ישראל. ודווקא כשהמדינה כבר קיימת ב"ה וזרימת החיים שלנו כעם בטוחה. דווקא עכשיו נכון להתמקד בעבודה, בעיבוד, למה אנחנו שייכים מה היא אותה זהות ישראלית, מהם ערכיה, מהם שאיפותיה, מה נדרש מכל יחיד ויחיד בכדי להיות חלק ממנה.
שבת שלום וחודש טוב