פרשת בא פותחת במכת הארבה, מכת ארבה שהייתה קשה מאוד למצרים, עד כדי כך שפרעה מבקש "העתירו לה' אלוקיכם והסר מעלי רק את המוות הזה". זאת אומרת שאם עד עכשיו היו מכות קשות, מכאן והילך שלושת המכות של פרשת בא נושאות איתן אוירה של מות. הארבה נקרא מוות, החושך יוצר אוירה של אפלה ומות, ובסוף מכת בכורות.
הארבה כשהוא מגיע למצרים מתואר שהוא מכסה דבר ראשון את עין הארץ "ולא יוכל לראות את עין הארץ", מעין חושך, "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ". הארבה, אומר המהר"ל בספרו נצח ישראל, המון המון פרטים אבל אין ציבור, אין להקה. בארבה אין לשון יחיד ולשון רבים, יש רק יחיד. יש המון המון פרטים שעסוקים בלאכול, שממלאים את הבתים "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים". העובדה שהארבה ממלא בהדגשה את "כל בתי מצרים" אולי בא ללמד על הבתים של מצרים, בתים שמלאים בארבה
, מלאים בפרטיות שבאה לאכול "ארבה בגבולך". וכשיש רק פרטיות אז העין מכוסה, הארץ חשוכה, לא רואים והמוות עולה בחלונות. כשיש רק פרטיות אין מורשת לאומית, כשיש רק פרטיות מגיעים מהר מאוד למכת חושך. גם במכת חושך לא רואים, כשהפרטיות ממלאת את בתי מצרים לשון התורה היא "לא ראו איש את אחיו", תרתי משמע גם לא ראו פיזית אבל זאת בדיוק חוסר היכולת לראות שיש אחים, כל אחד בתוך עצמו בתוך פרטיותו שלו.
אל מול הבתים הללו, ביתי מצרים, נקרא בהמשך הפרשה על בתים אחרים, על בתי ישראל. בתים שיש בהם קורבן פסח, שיש בהם רצון להזדהות להשתייכות למערכת לאומית לאומה רצון השתייכות למהלך אלוקי לפסיחה של ה' שפוסח על בתי ישראל, לשים דם על המזוות והמשקוף. הבתים של ישראל הם בתים שמנוקים מחמץ "שאור לא ימצא בבתיכם" בתים אחרים, בתים שאין בהם גבוהת לב, בתים שאין בהם פרטיות יתרה, בתים שהם הולכים ומתקבצים לכלה של אומה.