להבין זאת יש להקדים על תוכן קדושת התפילין וסגולתם. בתפילין שלנו כתובות ארבע פרשיות, ששתיים מהן הן החותמות את פרשת השבוע שלנו, "קדש לי" ו"והיה כי יביאך", והשתיים האחרות הן "שמע" ו"והיה אם שמוע", ו"בהם כלולים יסודי הדעות הטהורות ורגשי הלב הטהור והנאמן באופן שמור מכל פגע"[2], ובלשוננו נאמר שהן מציינות את הדבקות הטבעית והקדושה של ישראל במחצבם האלוקי וממילא הנאמנות הבלתי מתפשרת איליו. וכן הוא גם באותם תפילין אותם מניח הקב"ה, שהרי ברור שכל מצווה מקיים גם הקב"ה, כלומר התוכן האידיאלי שלה במקוריותו האלוקית חי ופועל וממקור זה נובע גם הציווי עלינו כאן בתחתיות ארץ, שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[3] – הדבקות המוחלטת מצידו יתברך בישראל, והרצון להרים את רוח האדם בכלל ומוסרו לשגב האלוקי.

ויש צדיקים כאלו, שלזה נתונים כל מעייניהם במודע ומורגש, ולא כמו בציבור הרחב שכך הוא אצלם במקרה הטוב בעיתים מזומנות, אלא בכול רגע ורגע מחייהם. רק למען זה הם חיים, להרמת קרנם של ישראל הם נושמים כל נשימה ופועלים כל פעולה, בין פעולה מעשית כשהם מסוגלים לה, ובין כשמסיבה של אונס כלשהו הם מנועים ממנה, אך כל ליבם אומר אהבת כל אדם מישראל, וגם את הרחוקים ביותר, שמצד הרובד הגלוי של חייהם הם רחוקים מתורה ומצוות בפועל, אך מאידך הם מלאים כמו אותם הצדיקים באהבת האומה, מחשבותיהם ומעשיהם נתונים לכלל ישראל, מוסרים את נפשם לאורך חיים שלמים על טובתם של ישראל, ובנקודה זו אותם צדיקים עליונים מבחינים מתוכיותם אל מעבר לכול המסכים המפריעים לעין הציבורית הרגילה. הצדיקים האלו, גם כשבפועל הם מנועים מלהניח תפילין, הרי הם עטורים בהם באמת, ומעולמם הפנימי הם מקרינים לכול מרחבי הארץ, את אותה אהבה לישראל, את אור החסד  ואת הדבקות בעוטר ישראל בתפארה.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] בספר אורות הקודש חלק ג' בפיסקא "אור התפלין והחסד" המצ"ב.
[2] ע"פ עין איה ברכות פ"ז פיסקה י"ט.
[3] ע"פ הגמרא ברכות דף ו'.