הארבה, אומר שלמה בספר משלי, מתנהל בלא מלכות, אין מלך לארבה. הארבה זו להקה אדירה שיש בה רק פרטים שכל פרט עסוק בלאכול, בלקחת, בלנצל עד תום. אין איזו יצירה שמיליוני הפריטים הללו יוצרים יחדיו, אין איזה גיבוש ביניהם.

פרטים שעסוקים בלקחת. אבל הפרטים הללו מחשיכם גם את עין כל הארץ. הארבה מבשר על בוא מכת החושך. יש איזה חושך מסוים במצב בו מיליוני פריטים עסוקים רק בעצמם, בלקחת לעצמם. במכת חושך נאמר שהחושך היה כל כך כבד עד שלא ראו איש את אחיו. אבל זה בדיוק החושך, שלא רואים איש את אחיו. כשכל אחד מתעסק רק במסלול הפרטי המיוחד שלו הוא לא רואה איש את אחיו. עם ישראל בא ליצור חברה אחרת, חברה שמיליוני הפריטים בה לא יהיו ארבה ומיליוני הפרטים בה לא יהיו שרויים בחושך, ולא רואים איש את אחיו. עם ישראל בא ליצור אומה שמהות הקיום שלה זאת המחויבות לאידיאל גדול, לעבודת ה'. כל בית מישראל יהפוך למזבח ביציאת מצרים, הדם של הקורבן יוזה על המזוזות והמשקוף. כל בית בישראל חייב להיות שותף לקורבן הפסח להתקדשות, להיטהרות, להתקרבות. עם ישראל, כלל רוחני שסביבו מתאגדים פרטים. כלל שבו יש ערבות. את אכילת הפסח צריך לאכול בבתים, בחבורות גדולות, חבורות חבורות, שכנים מתחברים ביחד לחבורה.

 משפחה קטנה לא יכולה להשתלט לבד על הפסח חייבים לאכול אותו עד חצות, חייבים לצרף הרבה אנשים, חייבים לראות איש את אחיו, חייבים להתחבר ביחד. לאט לאט נוצרת אומה שתנחיל לאנושות כולה את האור, שאין בו את אותו מחשך עין כל הארץ. אבל אם חס ושלום נחזור לקטנות ולפרטים, אומר המהר"ל שארבה בארמית נקרא קמצא, אם נחזור חס ושלום לקמצא, על זה תחרב ירושלים. בנינה של ירושלים הוא בזה שנצא מהארבה. ספר יואל מתאר את הארבה כמשל ליצר הרע שצפון בתוך ליבו של האדם. כשרוצים  לתאר את היצר הרע הפרטי זה התיאור הכי מדויק. זה מה שהופך הרבה אנשים ללהקת ארבה. כולנו תפילה, שנצליח להוציא את ה"צפוני" הזה, את הרוח הנסתרת הזה, רוח הארבה מקרבנו להאיר את חיינו ולראות איש את אחיו, לראות את עבודת ה', את שם ה' שמובילים את האומה כאיש אחד, כישות אחת, לבית אחד, לבית ישראל.

חודש טוב ושבת שלום