קרבן הפסח, קרבן היחיד שמאופיין בגדרים של קרבן ציבור, מציין יותר מכל קרבן את התוכן הפנימי של האופי הישראלי. המשקוף הוא כנגד אברהם אבינו שמידתו המצוינת הייתה כוח התורה, ואילו שתי המזוזות הן כנגד יצחק אבינו שהיה מאופיין בכוח העבודה – התפילה, וכנגד יעקב אבינו שמידתו היא גמילות חסדים. אלו הם שלושת העמודים המהותיים לישראל, הניצבים על פתחו של הבית מבפנים. שיעור הקומה השלם הוא דווקא בסדר הזה, שהתורה מלמעלה ועמודיה הם התפילה וגמ"ח.

התורה לעולם בראש, היא תפארתנו ועליה אנו מוסרים את הנפש בחיים ואף בוויתור עליהם לעת הצורך. אמנם עמודי התפילה וגמ"ח יכולים לעמוד זמן מה בלעדיה, אבל את היציבות המלאה והנצחית של המזוזות, מה שנותן ערך להם ומעמיד אותם הוא לעולם התורה.

אלא שכשם שמשקוף אינו בעולם בכלל בלי מזוזות, כך גם התורה "נזקקת" לתפילה ולגמ"ח, ובלעדיהן אין לה קיום. לא לחינם אמרו חז"ל שמי שעוסק רק בתורה בלי עבודה (תפילה) כלל, אף תורה אין לו, וגם כוח גמילות החסדים הוא אחד ממעמידי התורה בעם ישראל, ולומד התורה שלא מתעורר לחסד הוא סימן לחוסר הבנה והפנמה של התורה אל החיים. התורה לא יכולה להיות למעלה באמת, אם היא לא יורדת אל החיים, נכנסת אל הלב מצד התשוקות הפנימיות המבוטאות בתפילה, ואל החיים המעשיים מצד גמילות החסדים.
ולדעת ר' שמעון שיש למשוח את הדם אף על סף הבית, התשתית לעמודים והמשקוף, מוסבר שהסף מציין על דרך ארץ, שהרי דרך ארץ הפשוטה קדמה לתורה, היא הבסיס הטבעי הכלל אנושי לכל האופי הישראלי, "קרקע עולם" של כל הבניין הישראלי המפואר. ולאחר שיש מזוזות ומשקוף כל כך נהדרים, אף דרך ארץ הפשוטה מקבלת ערך אחר, ובמבט למפרע היא עצמה מוארת באורם של בעליה.

זוהי קריאת כיוון להסתכלות של כל אחד מישראל על מה שיש בו מצד טבעו, שמצד זה הוא יוצא ממצרים, והמבט הוא תמיד ענוותני, לא כזה המתפאר כלפי חוץ על הסביבה הכללית, אבל הבית הוא התשתית לכל החיים החיצוניים ומקור הביטחון להצלחה בהם. ונוסיף עוד, שהדם שמבפנים מעורר את האדם להתבונן גם הוא פנימה ולעשות חשבון נפש, עד כמה הסף, המזוזות והמשקוף אכן באים לידי ביטוי בחייו ובחיי משפחתו.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 

[1] על פסוק י"ג.
[2] על פסוק כ"ב.