שתים מפרשיות התפילין שאנחנו מניחים מופיעות אצלנו, " קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך". פעמיים מוזכרות התפילין בפרשת השבוע שלנו, פרשת היציאה ממצרים, עוד לפני מעמד הר סיני ולפני שניתנת השבת, כבר אנחנו מדברים על התפילין. "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עינך" .

יציאת מצרים היא השייכות הטבעית שלנו אל הקב"ה, אנחנו עם ה', אנחנו עוד לא יודעים לאן דרכנו מועדת, עוד לא ברור לנו מה מטרתנו, מהן המצוות ומהם הפרטים. אבל דבר אחד אנחנו יודעים כשאנחנו יוצאים ממצרים. אנחנו עם ה', אנחנו שייכים, אנחנו קשורים קשר הדוק להשגחה האלוקית. הוא הוציא אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה "ואנחנו עמו וצאן מרעיתו". קשר בל ינתק, קשר התפילין. התפילין גונזות בתוכן פרשיות אבל הנער ששם את התפילין על ידו לא קורא את הפרשיות, הוא לא עוסק בתוכן, הוא לא מפענח מילים, משמעויות, מעשים וכוונות, הוא מביע קשר, אני קשור באופן גולמי כללי. קשור למה? קשור לה', בידיים, במחשבות, במעשים וברצונות. אני קשור. הקשר והרצועות שנכרכות על הגוף על הראש, צמודות, אסור שתהיה חציצה. הגוף קשור, אנחנו קשורים, עוד קודם לכל דבר שנעשה, עוד קודם לכל החלטה שנעשה ביום הבא, כבר בתחילתו של היום, עם שחר אנחנו אומרים אמירה. אנחנו קשורים, קשורים לרצון ה'. ומתוך הקשר אנחנו נלמד, ומתוך הקשר אנחנו נבחר, ומתוך הקשר אנחנו נפענח. אבל קודם כל קשורים. כעין ברית המילה שמבטאת את הקשר מלידה.

קשר התפילין- קשר התודעה המתמדת.

תפילין- שם קוד לאמונה הפשוטה, הטבעית, הנתמכת ומסתייעת ברצונות המאוד מאוד כלליים ומאוד מאוד חזקים ומאוד טבעיים של עם ישראל.
כל מי שיש לו תפילין על ראשו לא במהרה הוא חוטא, אומרת הגמרא, אם חס ושלום "קרקפתא דלא מנח תפילין בכלל פושעי ישראל בגופן" לפי לשון הגמרא ביומא.
בגמרא מסופר על אחד האמוראים שכשהוא הניח תפילין הוא היה מאוד מבודח ושמח. מה יש כל כך להיות מבודח ושמח? הרי יש לנו עוד הרבה מה לעשות בעולם עוד לא תיקנו הכל עוד לא עשינו הכל... אבל אנחנו קשורים. והקשר עצמו משמח אותנו, השייכות עצמה היא מקור גדול לשמחה, לתקווה ואופטימיות בקשר למה שמניע אותנו גם כיחידים וגם כאומה. וכשם שישראל מניחים תפילין כך גם הקב"ה מניח תפילין, ועל התפילין שלו כתוב, "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

שבת שלום ובשורות טובות.