"החודש הזה לכם ראש חודשים". מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל היא מצות קידוש החודש. בעיצומן של ההכנות ליציאה, בתוך הרגעים המיוחדים כל כך, מופיע הציווי על החודש. אין זאת אלא שמצוה זו היא חלק מהיציאה, ומהוה גילוי יסודי במהותה של יציאתנו ממצרים והיותנו לעם. הלבנה היא תופעה מיוחדת במינה בחזיונות של מערכת הטבע. העולם הטבעי מתפקד בדרך כלל בסדר קבוע ומתמשך, אין בו חידושים. דבר אחד יש בו- כליון.
החומר הולך וכלה, נאבד וחולף. כל מציאות מוגבלת היא גם זמנית, כל יצור נברא הוא חלקי וחסר. וכך דרכו של עולם. הצמח גדל ונובל, החי מתפתח ומזדקן. כל ברוא ממצה את כוחותיו, ולאחר שאלה יתגלו במילואן יתחיל תהליך הדעיכה והכליה. והנה, בלבנה מתגלה חזיון מיוחד- היא נעלמת, ומיד מתחדשת. האור שבה אמנם זמני, מוגבל, אבל עם זאת הוא לעולם חוזר ומאיר מחדש. החוקיות הרגילה של עולם הטבע לא "מתאימה" למה שקורה ללבנה. יאמר מי שיאמר, הרי גם כאן לפנינו תופעה טבעית קבועה. אור השמש לעיתים מוסתר ולעיתים נגלה, וכתוצאה מכך על אדמת הירח פעמים יש אור ופעמים צל. אכן, זו צרתו ואומללותו של המחקר המדעי, שאיננו מתאר אלא את ההתרחשות העיוורת של הטבע, איננו מתאר אלא את מה שקורה, ולא מתבונן בפישרו ומשמעותו. בודאי שגם הארת הלבנה והחשכתה הן חלק ממערכת הטבע, אבל יש להתבונן מדוע כך הטבע נוצר. ההשגחה העליונה סיבבה את האופן שבו הטבע מתגלה, ואופן זה הוא מימד אמיתי של המציאות, לא פחות מההתרחשות של המולקולות והאטומים המתוארים במבט המחקרי, ואף יותר מכך. הנושא הוא הרושם שהטבע פועל על האדם. מה הטבע מעורר בתודעה, ברגש ובשכל, בדמיון וברצון. ההשגחה המחוללת את הטבע החדירה בתוך ההתנהלות של המערכת הטבעית רושם מיוחד, שונה, רושם של התחדשות. זהו סוד הלבנה. לעומת הרושם של הקביעות העיוורת והדועכת המשודר מסדרי הטבע הרגילים, מתפרץ לתוך התודעה רושם חדש, רושם של תקווה, התעודדות, התחדשות מתמדת, אינסופיות.
ועם- ישראל מצטווה לקדש את החודש. הרושם הזה הוא סוג של נס, צוהר להתוודעות למה שמעבר לסדר הטבעי. יש סדר עליון למציאות. העולם מנוהל מתוך סדר פנימי- נסתר, סדר מלא בחכמה, מגמות ושאיפות. הרושם של סדר זה בתוך המציאות הטבעית הוא ביכולת ההתחדשות. איננו מוגבלים בגבולות הזמן והמקום, כוחותינו מתחדשים ופורצים בכל פעם, כמו מתחילה.
בתוכם שוכן אור ד', המנביע ומזרים חיים בלי סוף, חיים עד העולם.
"אמר רבי לוי כל מעשיהם של ישראל משונין מאומות העולם- בחרישתן, בזריעתן...ובמניינן,...שיהיו אוה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה" (פסיקתא דר"כ, פ"ה).
הלבנה המתחדשת היא מלאת ענוה, היא יודעת שהיא רק כלי קיבול למקור האור, וענוה זו היא סוד התחדשותה. וכך אמרו בפרקי דר' אליעזר (פ"ח): עתידים ישראל להתחדש ולהתקדש כמו שהלבנה מתחדשת ומתקדשת. איננו מונים את זמנינו רק למערכת הטבעית המקובעת, אנחנו יונקים ממה שמעבר, וזהו סוד קיומנו הנצחי ויכולת קומתנו והתחדשותנו.
אמנם, אנו דואגים להתאמת הלבנה למערכת החמה. איננו מנותקים ממערכת הטבע, אנחנו "לוקחים עליה אחריות", מתקנים אותה, מפתחים אותה ורגישים כלפיה (ולא כאותם המונים ללבנה בלבד...). אך בתוך הטבע טמון החידוש- הקשר אל עולם הנס הנצחי.
ואמרו חז"ל (גמרא סנהדרין מ"ב), שכל המברך את הלבנה בחידושה הרי הוא כמקבל פני שכינה, כי בפגישה עם חידוש הלבנה אנו פוגשים את סוד חיינו (עיין חידוש אגדות למהר"ל שם), ואנו, "עתידים להתחדש כמותה".
כמה מתאים לצאת במוצאי שבת בא, עדות אשכנז וספרד גם יחד (כפי שיוצא בחודש זה), ולהקביל פני שכינה, להתוודע ולהתעודד יחד, להתמלא בבטחון ש"דוד מלך ישראל חי וקיים", ו"תפול עליהם אימתה ופחד...", כי "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגוע בך כך לא יוכלו כל אויבי ליגוע בי לרעה", כסוד הלבנה, שאיננה מתכלה לעולם, ואורה מוסיף ומתחדש- כך סודה של האומה, שהאור שבה נגלה ונכסה ושוב נגלה, "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מפץ על הגבעות, דומה דודי לצבי או לעופר האילים, הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". חודש טוב!