מאליה נמשכת המחשבה, העוקבת אחר חורבן פתאומי שכזה, המשיב הכל לאפס, לגזור כשלמה בשעתו, "הכל הבל"! שהרי באמת זהו גורלו של כל אדם בעולמנו זה, בכל מקום, ובכל זמן. רבות ייגע ויעמול, יחתור ויתאמץ, ולבסוף מה? סופו לעפר. כציץ נובל, כחציר יחלוף, ייבש ואיננו. למפרע יוכרו כל עמלו והישגיו כחרס הנשבר וכקקיון שבן לילה היה ובן אבד ונשכח.
המאמין, ירא א-לקים, לא יתייאש לגמרי ויתחזק במסקנת שלמה החותמת את קוהלת: "סוף דבר, הכל נשמע, את הא-לקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".

היש בכלל מקום לכל עשרו של העולם?! האם כל מרחבי ההויה החמרית אינם אלא פיתוי, שיש להתגבר עליו במלחמת- תמיד ובחרוק שיניים?! וכל יופיו של העולם, בריבוי בריותיו ופלאי חייהם, אינו אלא מקסם שוא, אשליית תעתועים של דמיון כוזב ומסוכן.

אכן, בהיותנו בגלותנו,  בארץ מאפליה, כך משקיפים אנו על כל הללו של עולם, ובצדק. אוי לנו אם נתפתה אחר הדר הבריאה. היא תמשכנו ברשתה, כאותה אשה זרה, המפתה את הנער הפתי, בקסמי הכזב שלה. ואנו מתנתקים מן העולם, מגיפים את תריסי בית- מדרשנו הפנימי, מתכנסים פנימה- אל תוכיותנו, ומאזינים אך ורק לקולה של נשמתנו.
אך ישנו מקום על פני האדמה, אשר שם החוץ והפנים אינם באים לידי התנגשות. משבאים אנו אל ארצנו, ארץ ישראל, ארץ צבי, ארץ חיים, ארץ קדושה, שוב עומדות רגלינו על קרקע יציבה. כאן יש להתאחז, להיקבע, לבנות ולהתבסס.

כאן הטבע ויפיו הם חלון להשגת שכל א-לוקי. כאן הנוף הנשקף מכל עבר, הוא בסיס טהור וזך לנפש בריאה המשכלת רעיונות קדושים. האויר- אויר מרפא לגוף ולנפש. האדמה ופריה מגדלים אותנו ישר ונכון, הלוך ועלה, ועוד תצמיח לנו דורות בריאים בגופם ואצילים ברוחם. אדירי נשמה וזכי רעיון.
כמובן, גם כאן חייב אדם לשמור את טבעו, שלא יתפתה אחר תאוות בזויות ויתמכר חלילה לשכרון גופני משפיל. כבר נפלנו כעם ושקענו בביצה עכורה זו, עד שהוכרחנו להנתש מן האדמה הקדושה. אוי לו למי שאף את המקום המסוגל להתעלות, משפיל לשמש לנטיותיו הנמוכות. אך כאן, אם רק ירצה האדם להלך בדרך הישר, יסייעהו הטבע ויפתח בו את טובו הפנימי.
ובראותנו אילנות מלבלבים בארץ ישראל, נפתח אז הלב להודות לבורא על כל עושר יפי והדר הבריאה, חש אז האדם את עצמו קשור, מחובר וארוג עם ההויה כולה המחדשת בעליזות את חייה, שהם עצמם שירת תפארת הבורא "שלא חסר בעולמו דבר, וברא בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".